פרק 2 ל"אותה השנה"
שוב, אני אשמח לתגובות, טובות או רעות. תודה
הפרק: למחרת בבוקר קמתי כחצי שעה לפני שהייתי צריך להיות בביה"ס לשיעור הראשון, שלפי המערכת ראיתי שהוא ספורט. כשקמתי והתחלתי להתארגן, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה גיל. הדבר נראה לי מוזר מאוד. מדוע בעצם אני חושב עליו? לא פחדתי לראות אותו שוב או להיות בסביבתו. אז למה אם כן חשבתי עליו כבר בבוקר, עוד לפני שראיתי אותו או בלי שמשהו הזכיר לי אותו? יכול להיות שהסיבה לכך היא שרציתי להתייצב מולו ולהראות לו שהוא בכלל לא מפחיד אותי ושאינני חושש ממנו כהוא זה(בכלל). אבל ידעתי עמוק בפנים שזו לא הסיבה. הייתה סיבה אחרת לכך שחשבתי על גיל, אבל לא ידעתי אז מהי אותה סיבה. יצאתי בחוסר רצון מהמיטה והתחלתי להתכונן לביה"ס. התלבשתי והלכתי לאכול. "בוקר טוב", אמרה לי אימי כשראתה אותי. "אתה מוכן כבר לביה"ס? כדאי שתמהר כדי שלא תאחר. הנה, אני מיד מביאה לך את ארוחת הבוקר לשולחן". כשהתחלתי לאכול נשמעה דפיקה בדלת, ונכנסו לבית תקווה ואימה. אימה של תקווה, ...... , פנתה לאימי ואמרה לה "בוקר טוב, נחמה". אימי השיבה לה. יחד עם זאת, תקווה התיישבה לידי בשולחן, שאלה אותי מה שלומי, ועניתי לה ששלומי טוב, למרות שעדיין הייתי מוטרד מהנושא של גיל. תקווה פיתחה איתי שיחה, אבל לא הייתי מרוכז בדבריה. משום מה, גיל עדיין היה במחשבותיי! לאחר כמה דקות של מחשבה עליו, שמעתי את קולה של תקווה אומר בעצבנות "יאיר! יאיר! אתה מקשיב לי בכלל?!". אמרתי לה, "כן, כמובן. אני פשוט גם חושב על ביה"ס ואיך יהיה לי היום בשיעור ספורט. הרי את יודעת שאני שונא שיעורי ספורט". לאחר דקות מספר, פנינו אני ותקווה ללכת לביה"ס, ונפרדנו מאימהותנו, שאיחלו לנו יום טוב. בדרך החוצה נדמה לי ששמעתי אותן אומרות משהו עליי ועל תקווה, כמה שאנחנו חמודים ביחד. בכל אופן, לא שמעתי זאת בבירור ובפירוט כי עדיין חשבתי על גיל. אני ותקווה הגענו במהרה לביה"ס ונפרדנו, כל אחד מאיתנו הלך למקום אחר. אני פניתי לכיוון אולם הספורט של ביה"ס וראיתי את שלומי. המורה עוד לא הגיע והתחלנו לדבר. תהיתי מדוע גיל עוד לא נמצא שם, הרי עוד דקות בודדות יהיה צלצול ורוב התלמידים כבר היו שם. הצלצול קטע את שיחתי עם שלומי, ולאחריו הגיע המורה לספורט. הוא התחיל לדבר- "שלום לכולכם. שמי ירון ארליך ואני המורה שלכם לחינוך גופני". לאחר מכן הגיע גיל, והמורה המשיך לדבר- "השנה אתם מתחילים תיכון. כרגע אתם ילדים. התפקיד שלי הוא להפוך כל אחד ואחד מכם לגבר חזק". אני ושלומי הסתכלנו זה על זה בחיוך. שמעתי את גיל אומר "נראה לי שחלקנו זקוקים לכך הרבה יותר מאשר אחרים", והבחנתי בכך שהוא מסתכל עליי במבט מתנשא ולועג, "וחלקנו זקוקים לכך פחות". היה לי ברור שגיל מתכוון אליי, וייתכן שהוא צודק בדבריו. יחסית לאחרים אני די נמוך, ואני לא אוהב במיוחד ספורט. אני לא מתאמן אף פעם מחוץ למסגרת שיעורי ספורט. אינני שרירי או חזק במיוחד. ובכל זאת, לא הייתה לגיל שום הצדקה להתייחסות הזאת כלפיי, למבט המזלזל, הלועג, המתנשא, שכ"כ העליב אותי. אבל בעצם, מה אכפת לי בכלל מה גיל חושב עליי? הרי אני לא סובל אותו! אבל כן היה לי אכפת מה הוא חושב עליי. אני אדם שאכפת לו מה אחרים חושבים עליו. אבל בתוכי ידעתי שאם ילד אחר היה אומר זאת ומסתכל עליי באותו מבט כמו גיל- זה לא היה מפריע לי באותה מידה. אם כן, מדוע מפריע לי כ"כ שדעתו של גיל עליי היא שלילית? המשכתי לחשוב על כך במהלך חלק מיום הלימודים. אז עוד לא היה לי מושג, אבל בעוד זמן מה אני אגלה את התשובה לשאלה זו, שהציקה לי כ"כ בתקופה ההיא. מהרגע בו אגלה תשובה זו, חיי יחלו להשתנות, עד שאגיע לבסוף למשבר הגדול ביותר בחיי עד כה.
שוב, אני אשמח לתגובות, טובות או רעות. תודה
הפרק: למחרת בבוקר קמתי כחצי שעה לפני שהייתי צריך להיות בביה"ס לשיעור הראשון, שלפי המערכת ראיתי שהוא ספורט. כשקמתי והתחלתי להתארגן, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה גיל. הדבר נראה לי מוזר מאוד. מדוע בעצם אני חושב עליו? לא פחדתי לראות אותו שוב או להיות בסביבתו. אז למה אם כן חשבתי עליו כבר בבוקר, עוד לפני שראיתי אותו או בלי שמשהו הזכיר לי אותו? יכול להיות שהסיבה לכך היא שרציתי להתייצב מולו ולהראות לו שהוא בכלל לא מפחיד אותי ושאינני חושש ממנו כהוא זה(בכלל). אבל ידעתי עמוק בפנים שזו לא הסיבה. הייתה סיבה אחרת לכך שחשבתי על גיל, אבל לא ידעתי אז מהי אותה סיבה. יצאתי בחוסר רצון מהמיטה והתחלתי להתכונן לביה"ס. התלבשתי והלכתי לאכול. "בוקר טוב", אמרה לי אימי כשראתה אותי. "אתה מוכן כבר לביה"ס? כדאי שתמהר כדי שלא תאחר. הנה, אני מיד מביאה לך את ארוחת הבוקר לשולחן". כשהתחלתי לאכול נשמעה דפיקה בדלת, ונכנסו לבית תקווה ואימה. אימה של תקווה, ...... , פנתה לאימי ואמרה לה "בוקר טוב, נחמה". אימי השיבה לה. יחד עם זאת, תקווה התיישבה לידי בשולחן, שאלה אותי מה שלומי, ועניתי לה ששלומי טוב, למרות שעדיין הייתי מוטרד מהנושא של גיל. תקווה פיתחה איתי שיחה, אבל לא הייתי מרוכז בדבריה. משום מה, גיל עדיין היה במחשבותיי! לאחר כמה דקות של מחשבה עליו, שמעתי את קולה של תקווה אומר בעצבנות "יאיר! יאיר! אתה מקשיב לי בכלל?!". אמרתי לה, "כן, כמובן. אני פשוט גם חושב על ביה"ס ואיך יהיה לי היום בשיעור ספורט. הרי את יודעת שאני שונא שיעורי ספורט". לאחר דקות מספר, פנינו אני ותקווה ללכת לביה"ס, ונפרדנו מאימהותנו, שאיחלו לנו יום טוב. בדרך החוצה נדמה לי ששמעתי אותן אומרות משהו עליי ועל תקווה, כמה שאנחנו חמודים ביחד. בכל אופן, לא שמעתי זאת בבירור ובפירוט כי עדיין חשבתי על גיל. אני ותקווה הגענו במהרה לביה"ס ונפרדנו, כל אחד מאיתנו הלך למקום אחר. אני פניתי לכיוון אולם הספורט של ביה"ס וראיתי את שלומי. המורה עוד לא הגיע והתחלנו לדבר. תהיתי מדוע גיל עוד לא נמצא שם, הרי עוד דקות בודדות יהיה צלצול ורוב התלמידים כבר היו שם. הצלצול קטע את שיחתי עם שלומי, ולאחריו הגיע המורה לספורט. הוא התחיל לדבר- "שלום לכולכם. שמי ירון ארליך ואני המורה שלכם לחינוך גופני". לאחר מכן הגיע גיל, והמורה המשיך לדבר- "השנה אתם מתחילים תיכון. כרגע אתם ילדים. התפקיד שלי הוא להפוך כל אחד ואחד מכם לגבר חזק". אני ושלומי הסתכלנו זה על זה בחיוך. שמעתי את גיל אומר "נראה לי שחלקנו זקוקים לכך הרבה יותר מאשר אחרים", והבחנתי בכך שהוא מסתכל עליי במבט מתנשא ולועג, "וחלקנו זקוקים לכך פחות". היה לי ברור שגיל מתכוון אליי, וייתכן שהוא צודק בדבריו. יחסית לאחרים אני די נמוך, ואני לא אוהב במיוחד ספורט. אני לא מתאמן אף פעם מחוץ למסגרת שיעורי ספורט. אינני שרירי או חזק במיוחד. ובכל זאת, לא הייתה לגיל שום הצדקה להתייחסות הזאת כלפיי, למבט המזלזל, הלועג, המתנשא, שכ"כ העליב אותי. אבל בעצם, מה אכפת לי בכלל מה גיל חושב עליי? הרי אני לא סובל אותו! אבל כן היה לי אכפת מה הוא חושב עליי. אני אדם שאכפת לו מה אחרים חושבים עליו. אבל בתוכי ידעתי שאם ילד אחר היה אומר זאת ומסתכל עליי באותו מבט כמו גיל- זה לא היה מפריע לי באותה מידה. אם כן, מדוע מפריע לי כ"כ שדעתו של גיל עליי היא שלילית? המשכתי לחשוב על כך במהלך חלק מיום הלימודים. אז עוד לא היה לי מושג, אבל בעוד זמן מה אני אגלה את התשובה לשאלה זו, שהציקה לי כ"כ בתקופה ההיא. מהרגע בו אגלה תשובה זו, חיי יחלו להשתנות, עד שאגיע לבסוף למשבר הגדול ביותר בחיי עד כה.