פרק 18
פרק 18 "גבירתי", קול גברי צעיר נשמע במורד מדרגות החירום. "כבוד השופטת פרנקל. היכן את?" חזר הקול, לקרוא בתקיפות ובדחיפות. "את חייבת ללכת מירב" אמרה השופטת פרנקל. "זה משמר המשפט. הם רק עושים את עבודתם. אבל אני מרגישה כמו נרדפת. " צעדים מהירים נשמעו במורד המדרגות. "עכשיו" אמרה השופטת פרנקל, מביטה לתוך עיניה המבקשות של מירב. מירב תהתה האם הרעב הדוחק למגע שהיא חשה כעת נשקף גם מעיניה. "אני כאן, עודד. אני עולה. אל תדאג . שום דבר רע לא קרה לי" צעקה השופטת פרנקל לעבר הקול בנימה מעט כועסת ואירונית. מירב הפנתה את גבה ויצאה מחדר המדרגות המוחשך מבלי להביט לאחור. עיניה מופתעות ודואבות מעוצמת אור הפלורסנט המכה בהן. משפקחה את עיניה לרווחה הופתעה למראהם של פנים אדמונות מחייכות לעברה. זעקה השתחררה מפיה וקפיצה קטנה הרעידה את גופה. "היי זה רק אני. אמיר. זוכרת?" חייך לעברה עורך דין כהן. "כן" ענתה מירב קצרות, עדיין מדביקה את נשימתה ומסגלת את עיניה "פשוט, קצת הפתעת אותי, זה הכל". "מה את עושה כאן במדרגות החירום של השופטים?" שאל עורך דין כהן. "אה... טעיתי קצת בדרך. אני עדיין לא ממש מכירה את בית המשפט בחיפה. חיפשתי את הנוחיות" השיבה מירב. "אה" חייך לעברה בשנית עורך דין כהן "אני יודע. בית המשפט הזה קצת גדול מידי, ומשום מה השירותים תמיד רחוקים מדי. על כל פנים, הם לא בקומה הזו בכלל. היית צריכה לרדת קומה אחת פחות". "ומה אתה עושה כאן?" העזה לשאול מירב בחזרה. "אני מחכה לדוד שלי, הוא צריך לרדת כל רגע. אני מסיע אותו לאירוע משפחתי" השיב עורך דין כהן. מירב הביטה בו בחזרה במבט שואל ומבולבל "למה שדוד שלך יהיה פה? ומדוע שיצא מלשכות השופטים? אני לא מבינה" אמרה. עורך הדין כהן צחק צחוק מתגלגל . "נראה לי שאת האחרונה בקרה עורכי הדין החיפאים שלא יודעת שאני האחיין של השופט כהן " אמר. "האחיין? השופט כהן הוא דודך?" חזרה מירב על הדברים, המומה, מנסה לעכל את תוכנם. "כן" השיב עורך דין כהן עדיין מחוייך "דודי. אח של אבי. כהן זה אמנם שם נפוץ, ולרוב לא מדובר בקרבת דם, אבל במקרה הכהנים האלו באמת קרובי משפחה". "סיימת את הדיונים להיום? רוצה להתלוות אלי לכוס קפה דלוח בקפיטרית בית המשפט עד שדוד שלי יואיל בטובו לסיים כתיבת פסקי דין להיום?" שאל עורך דין כהן. "אה, לא תודה. כבר מאוחר, נראה לי שאחזור ללשכה" השיבה מירב. "כדאי לך. אני מתערב איתך שמעולם לא שתית קפוצי'נו בטעם אספרסו, שבטעם צ'אי חזק במיוחד, בתוספת נגיעות של טבילה בגאנגס" אמר עורך דין כהן. עכשיו היה זה תורה של מירב לפרוץ בצחוק ששיחרר מעט מהמצוקה על חזה. "לא תודה. אני אוותר הפעם. פעם אחרת." השיבה. "אוקיי. יהיו עוד הרבה הזדמנויות. אחרי הכל, אני מניח שגם אני וגם את נהיה כאן גם מחר. ומחרתיים, וביום שאחרי, וביום שאחרי זה... שיט. איזו עבודה מצאתי לי..." מירב לא יכלה לעצור עצמה מלחייך למראה האדמוניות הנמרצת והשמחה. " אני מניחה שכן. אני משובצת לדיונים לפחות עד שנת 2011, אז אל דאגה. להתראות, ותבלו יפה באירוע" אמרה. "תודה. נתראה" הפטיר לעברה עורך דין כהן פתח את דלת ונכנס דרך מדרגות החירום ללשכות השופטים. מירב שמה פעמיה ללשכת התביעות, כשהטלפון הסלולארי שבידיה צילצל. זה היה ירון, ראש השלוחה. "כן , ירון" ענתה, רק כדי לשמוע קול כעוס במיוחד משיב בתגובה, ללא משפט ברכה או שלום "איפה את?" "אני בבית משפט ירון. מה קרה?" השיבה, מופתעת מהטון הכעוס. "לא קרה כלום. תחזרי בבקשה מיד ללשכה. יש כאן עבודה שצריכה להיעשות" אמר ירון, חיתוך דיבורו ומילותיו נשמעו לאוזניה כהאשמות כבושות, אח מירב שכוחות נפשה לא יעמדו לה כעת על מנת לרדת לפשרן. מירב צעדה בחזרה ללשכת התביעות. משנכנסה בדלתות הזכוכית וחלפה את דלפק המזכירות, שבה לה אותה תחושה של הימים האחרונים של עיניים העוקבות אחר צעדיה, בוחנות את מהלכיה בשקט מופתי אחר מתכנסות בצוותים מאחורי גבה. נראה היה שהתחושה הזו מחפירה והולכת, על אף ציפיותיה כי תדעך בחלוף הימים. אולי לא חלף די זמן, הרהרה מירב. ירון קיבל את פניה בסבר פנים זועפות,ומבלי להעיף אפילו חצי מבט לעברה, הורה לה להחיש את הטיפול בערימת התיקים אשר הצטברה בארון לטיפולה "עוד היום". משניסתה לשוחח עימו על השתלשלות המהלכים בתיק רזקן, כמו גם על הזמן אשר נאלצה להשקיע בהכנתו, קטעירון את דבריה בגסות. "לא מעניין אותי. הקדשת די והותר זמן לתיק הזה. הגיע הזמן שתפני עצמך לעבודה השוטפת. היא לא תעשה את עצמה את יודעת" נבח לעברה ירון. "כן. אבל, ירון..." פתחה מירב. "מה היה לא ברור בלא מעניין אותי?. שלום." אמר ירון, נכנס למשרדו וסגר את דלת החדר מאחוריו, לאות ברור כי השיחה, לפחות מצידו, נסתיימה. ככה בטח הרגישה אליס בארץ הפלאות, לאחר הפגישה עם הכובען המשוגע, חשבה לעצמה מירב. היא חשה כאילו נפלה לבור, עולמה גדל, קטן, אכלה עוגות ושוחחה עם יצורים חסרי פרצוף. כל העולם פשוט השתגע... היא התיישבה לשולחנה, מקווה שאירועי היום לא ישפיעו על שיקול דעתה בתיקים שבטיפולה, התקשרה לאימה לבקש כי תוציא את הילדים ולשחר ליידע אותו כי היא מתעכבת בעבודה. השעות חלפו כששקעה בעבודה נמרצת משכיחת מחשבות.
. כל הכתיבה הזו הייתה בלתי מתוככנת מההתחלה ולא מוקצה לה זמן מסויים בלו"ז שלי ובחיים המשוגעים והעמוסים האלו, מה עוד שאני נאלצת לכתוב רק כשאני לגמרי לבדי בבית וזה קורה רק בשעות המאוחרות ולא כל יום. אולי כשאסיים לכתוב, יהיה יותר פשוט לקוראות הבאות. חשבתי על האופציה של לכתוב למגירה במשך תקופה, ואז לפרסם הכל ביחד- אבל קשה לי עם זה, כי התגובות הן שגרמו לי לכתוב מלכתחילה, וכל פעם שאני מתלבטת אם לשבת לכתוב או להרויח עוד שעת שינה/ לראות סדרה בטלויזיה/ לקרוא ספר במקום, זה מה שגורם לי להמשיך, ובלי זה, אני ככל הנראה אעזוב את הסיפור בצד. את צודקת לגבי השימוש בתואר- חשבתי על זה גם תוך כדי הכתיבה והרגשתי את זה, אבל בתחושה שלי יש לזה מטרה והיא באמת קשורה למידת האינטימיות. יש בכינוי התואר אמירה סמויה לגבי מידת האינטימיות והבעייתיות שבקשר אינטימי שמתחיל הפוך מדי ומהר מדי. אולי זה ישתנה בהמשך...
)) אני רכוצה עוד בבקשהה תכתבי לי עודדדדדדדד