פרק 12 *יוצאת במחולות בחוצות העיר*
'גשם' המשיך לרדת. הוא לא פסק. השמש זרחה. לא היו עננים. היה מזג אויר מושלם ממש לעת ערב. אבל עדיין ירד 'גשם'. 'גשם' שככל שקרב לאדמה הפך ל'שלג' צחור. 'שלג' שנעלם כאשר בא במגע עם הלוחם האגדי של האור. מינאמוטו קוג'י בהה ברסיסים שנפלו סביבו כמו ילד קטן והושיט את ידו. הפתיתים שלא נספגו אליו הפכו לגביש בכף ידו. "יפה... קואיצ'י, קואיצ'י, תראה!" אחיו לא היה באיזור. מאוכזב, הנער שב להביט בגביש בעצב. "הוא אמר שהוא לא יעזוב אותי..." הוא פנה להביט בכיוון בו הרגיש את אחיו, הבעתו משתנה מזו של ילד נטוש לאחת חסרת רגשות. אחיו לא היה לבד. "קואיצ'י..." השם לא הרגיש נכון ביחס למה שהרגיש בליבו. "לא... טאקויה." הוא פרש את כנפיו, גביש המידע נמעך באגרופו. "הם... אסור להם להיות כאן... אסור להם!" הוא עזב את הקרקע, משאיר אחריו שובל כסוף בשמים. היה זה הרמז היחיד שהראה שהנער היה קשור עדיין לאור. כנפיים שחורות ניפצו את הדימוי. "קו... קואי...צ'י..." טאקויה הצליח לומר, או יותר נכון, להשתעל. קואיצ'י עדיין תפס אותו, מחזק את ה'חיבוק' עם כל רגע. חזהו של טאקויה כאב, וזה הרגיש כאילו עשר חניתות ננעצות עמוק יותר ויותר בגבו. "אני רק רוצה להגן עליו, טאקויה." קואיצ'י לחש באוזן הנער האחר, חיוכו מוסתר מהאחרים. "בגלל זה... גם... אנחנו כאן..." "שקרים!" לא היה לטאקויה מספיק אוויר לצעוק בכאב כשקואיצ'י חפר את טפריו עמוק יותר. "הכל שקרים..." הוא לחש כך שאיש מלבד טאקויה לא ישמע. "קואיצ'י... זה... כואב..." "כאב?" הוא צחקחק. "לא ולא, ידידי... אין לך מושג כאב מהו..." זה הרגיש כאילו כל רגע, וליבו יפסיק לפעום. הוא כבר הרגיש את הכאב... את ליבו נקרע ממנו... מחשבה אחת, שם אחד, נער אחד, חלפו מול עיניו. ופתאום הוא היה שם שוב, באותו לילה, קוג'י נוגע ברכות בפניו, שפתיו מלטפות את שלו. דמעה זלגה מעינו כשהבין שאולי לא יפגוש בו שוב. "קו... ג'י..." הייתה זו המילה הקטנה הזו שנתנה לקואיצ'י את היכולת לסיים את המעשה... אלמלא ג'ונפי תפס בידו. "אולי תפסיקו להתמזמז?!" שאל בנוקשות. "טומוקי צריך עזרה, וגם אתה, קואיצ'י!" הוא לא ממש יכל לפרש את הדרך בה התאום שבכור הביט בו ולכן העדיף להתעלם. "באמת, אפשר לחשוב ששניכם מאוהבים או משהו ולא רציתם לפעול לפי זה כשקוג'י היה כאן." "הא. מצחיק. אתה לא אומר, טאקויה?" קואיצ'י נעמד, וחייך מטה אל 'ידידו'. טאקויה אחז בחזהו, כאילו לאשר לעצמו שליבו עדיין שם. פעימות לא סדירות אך קיימות ועקצוץ בגבו היו הוכחות כואבות את מנחמות שעדיין היה בחיים. הוא הביט בידיו של קואיצ'י, לא מאמין שהיו אלה ידיים אנושיות. "כן... מצחיק... מאוד..." קואיצ'י החל ללכת בכיוון של הכפר, איזומי ונימון לצידו למקרה שיפול כיוון שעדיין לא נראה טוב כל כך. ג'ונפי הביט בטאקויהבדאגה. "אתה בסדר? אתה נראה קצת..." "אני בסדר." טאקויה מיהר להגיד. "אני רק... חושב על מה שאנחנו הולכים לעשות עכשיו." לא מאמין אך גם לא רוצה להטיל ספק, ג'ונפי מהר אחרי האחרים, טומוקי עדיין על גבו. טאקויה הביט אחריהם, עדיין מתנשם בכבדות. "טאקויה-האן?" בוקומון שאל בשקט, מודאג מהמצב בו היה שרוי מנהיג החבורה. "זה... לא היה קואיצ'י. אני לא יודע מה זה היה, אבל... אני יודע מה זה לא. וזה _לא_ היה קואיצ'י." הדיג'ימון הניד בראשו. "טאקויה-האן, אתה חייב להיות מוכן לכך." "מוכן למה?!" טאקויה צעק. הטיול הקטן הזה ממש לא הלך כפי שתכנן, ופתאום זה נהיה נורא יותר. "מוכן לאפשרות שזה באמת היה קואיצ'י-האן." ובדיוק כשחשב שדברים לא יכולים להתדרדר... "בוקומון. אם אתה משקר..." "הלוואי והייתי, טאקויה-האן. הלוואי והייתי..." הנער לא היה מוכן אפילו להביט בדיג'ימון. "קדימה. האחרים כבר התרחקו." "טאקויה-האן..." טאקויה ניסה לקום, אך רק נפל לרצפה, צועק בכאב. "אאהה!" "טאקויה-האן! מה קרה?!" "כאב... זה... כואב..." הוא הוריד, כמעט תלש, למעשה, את החולצה במהירות, המגע הקל ביותר של הבד על עורו שולח כאילו ברקים בגופו. התגובה לכך הייתה התרחקות מעטה מצד הדיג'ימון, שלא האמין למראה עיניו. "בוקומון, מה..." שומר הספר ניסה לגעת בנער ברכות כמה שיכול, אך גם זה גרם לכאב בלתי נסבל. סימנים שחורים עיטרו את גבו של טאקויה במקום בו קואיצ'י נעץ את טפריו, כאילו יוצרים פרצוף מרושע הבוהה בכל מי שיעש להביט בו. ואז... הוא שמע את הקול שציפה לשמוע הכי פחות... אך רצה לשמוע יותר מהכל. "למה? למה גם אתה?!" בוקומון הביט בו. טאקויה היה שרוי ביותר מדי כאב מכדי לזוז, למרות שיכל לדמיין את התמונה טוב מספיק. קוג'י עמד שם, כנפיו השחורות פרושות אחריו, אגרופיו קמוצים, וכעסו כמו הילה בוהקת סביבו. "הוא הבטיח... הוא אמר שזה היה מספיק... למה הוא היה חייב לקחת גם אותך?!" התשובה הפחידה את בוקומון עוד יותר, ורק גרמה לקוג'י לעצום את עיניו פן יבכה. "כי הוא אוהב אותך..."
