Goggle Girl
New member
פרק 10 פרק 10 פרק 10
אני יודעת שאמרתי שזה יהיה "אתמול" ^^() אז אח"כ היום אני אפרסם עוד פרק. פרק 10. "טאקויה!!!!!!!!!!" הדלת נפתחה בפתאומיות וגרמה לטאקויה להחנק על הראמן שלו. איזומי עמדה בפתח הדלת, מתנשפת, עם עיניים אדומות מדמעות. "אי, איזומי..." "טאקויה, זה נורא! זה פשוט נורא! נורא ואיום!" היא הספיקה להתקרב אליו מספיק כשנפלה. היא נחתה קרוב מספיק להתייפח על ברכיו. הנער מצא עצמו מבולבל לגמרי. "אי, איזומי, מה, מה קרה?" בוקומון שהיה בחדר חייך בצורה שלא מצאה חן בעיני טאקויה ויצא החוצה, משאיר את שני הצעירים לבדם. "מצאתם משהו?" "מצאנו... ועוד איך שמצאנו... אין לנו סיכוי במקום הזה!" היא צעקה, הדמעות עדיין נשפכות מעיניה. הוא תפס בכתפיה בחוזקה והכריח אותה להביט לתוך עיניו. "תירגעי. דבר ראשון תירגעי." היא ייבבה בשקט, אבל הצליחה להשיג מספיק שליטה עצמית. "עכשיו... מה מצאתם?" רגע של שקט והשגת רוגע מספיק, ואיזומי דברה. "הם לא הסכימו לדבר איתנו. חשבנו... חשבנו אולי הם פשוט לא אוהבים בני אדם כאן..." 'זה אפשרי, בהתחשב בזה שהם לא יודעים מה מקור הצרות שלהם...' טאקויה חשב לעצמו. "ו? מה קרה אז?" היא משכה באפה ולרגע הוא חשב שתקנח אותו על חולצתו. הוא התיישב מעט אחורה בכיסא. "היה... דיג'ימון אחד... שכן דיבר איתנו..." "נו? אז למה את כל כך עצובה?! זה נהדר..." "זה נורא!" היא קמה, ובתהליך דחפה אותו אחורה כך שנפל עם הכיסא לרצפה. "הוא... הוא אמר שאין לנו מה לחפש כאן ושקוג'י וקואיצ'י כבר חשובים כמתים, ו... ושאין לנו שום תקווה למצוא אותם!" הוא התיישב על הריצפה ובהה בה. "טאקויה, מה... מה אנחנו אמורים לעשות?!" היה רגע של שקט בו טאקויה שקל מה לומר... אבל בסופו של דבר... "מה את רוצה שאני אגיד לך?" היא לא הייתה מוכנה לזה. "מה..." "מה את רוצה שאני אגיד לך?! כל מה שאני יכול להגיד, את תגידי שהדיג'ימון ההוא אמר אחרת! זה וויכוח שאני לא יכול לנצח בו, למרות ששנינו יודעים שאני צודק, נכון?" "צודק במה?" היא הייתה זקוקה נואשות למילים שידעה שהוא יגיד. "אם הוא שיקר, אז יש עוד תקווה. אם הוא אמר אמת, אז..." לרגע ניראה כאילו גם טאקויה ויתר ואיזומי הייתה מוכנה לפרוץ שוב בבכי כשהוא קמץ את אגרופיו, לפני שהחזיק שוב בכתפיה. "אם אין תקווה, אז נעשה לנו תקווה. בשבילנו... בשביל קואיצ'י ו... וקוג'י... אנחנו חייבים. אין לנו ברירה." סומק עז עלה ללחייה. 'זה... זה טאקויה?' היא ניסתה להתעלם מהגוש שנוצר בגרונה, ופתאום מצאה עצמה... מצחקקת? טאקויה רק בהה בה. "מה, מה כל כך מצחיק?!" הוא היה קרוב ללחנוק אותה. הנה היא הייתה צריכה עידוד. הנה הוא עודד אותה. ועכשיו היא צוחקת עליו?! "ממש אכפת לך מהם, הא?" טאקויה הספיק להסמיק לפני שהשתחרר מההלם והפנה את מבטו ממנה. "ל, למה שלא יהיה לי אכפת? הם הרי חברים שלי..." "אבל זה יותר מזה, נכון?" טון הדיבור שלה השתנה לפתע והוא קיווה שהיא לא תשאל על מה שידע שתשאל. "אנחנו כאן בגללך, אתה יודע... אז אני חושבת שאתה חייב לנו כמה הסברים." "בגללי?!" "אל תבין אותי לא נכון! כולנו רוצים לעזור להם, אבל אתה זה שהצעת לבוא לכאן..." "טוב... אני משער..." הוא פרע את שיערו, עדיין מפוזר מהשינה. "מה את רוצה לדעת?" "מה אתה חושב?" או, הוא ידע. הוא ידע יותר מדי טוב. הוא אפילו חלם על זה אחרי השיחה הקטנה שלו עם בוקומון. זה למה הוא ממש לא רצה להתעורר למציאות. "מה קרה בינך לבין קוג'י בלילה ההוא, טאקויה?" אלוהים יעזור לו. הייתה זאת שעת צהריים עמוסה בכפר בו הם שהו. ככה שכשצללית חלפה בין העוברים ושבים, אף אחד לא שם לב. הפאניקה החלה כאשר הצל עבר, והדיג'ימונים החלו רבים אחד עם השני ללא כל סיבה ניראת לעין. -הם... טיפשים. מגיע להם לריב בינם לבין עצמם. כשהם יבינו מה קורה כאן, העולם המושלם שלהם כבר לא יהיה קיים.- רסיסי מידע בוהקים עפו לעברו וכאילו כבו ברגע שנגע בהם. הוא חייך וצפה בהם עפים חזרה למקורם. -עולם יפה כל כך... עולם זוהר כל כך... איש מכם אינו ראוי לו. איש. מלבד...- הוא הרים את עיניו ומצא אותו היכן שהשאיר אותו. אור השמש הוחזר מכנפיו השחורות ויצר מעין קשת בענן מעוותת, אך באותה עת מדהימה ביופיה. -קוג'י... לאיש כאן אין את הזכות אפילו להביט בך...- צורתו החלה להשתנות, כאילו הפכה לפני ים סוער. ככל השתקרב עוד אל הנער, צורתו הפכה דומה יותר ויותר אנושית... ומוכרת... "אני... לא יודע על..." "אל תשחק תמים!" היא חבטה בשולחן בחוזקה. "משהו קרה ביניכם אז. למה אתה לא אומר לנו מה? מה הוא כבר יכל לעשות?" בלי מחשבה, הוא נגע שוב בשפתיו. למזלו, איזומי חשבה את התנועה לדרך לשים עוד מעצור על פיו ולא ייחסה לכך משמעויות אחרות. "אתה ממש הושפעת מזה. למה אתה לא אומר לנו כלום?" 'איזה שינוי במצב הרוח' טאקויה חשב, כשנזכר באיך היא בכתה רגעים ספורים לפני כן. "טאקויה, אנחנו חייבים לדעת את כל הפרטים בשביל שנוכל לעזור לך... בבקשה..." "אני לא זה שצריך עזרה." הוא אמר, מעט משתומם מהשאלה. "אבל אתה לא בדיוק בסדר, נכון? כאילו... מה אתה מסתיר מאיתנו?" "אני..." הוא נשך את שפתו. 'לעזאזל, קוג'י... להגיד לה? אתה יודע איך היא מרגישה כלפיך!' הוא ידע שידידו לא יכל לענות, וכנראה גם לא היה עונה לו היה שומע. אבל עצם המחשבה עליו גרמה לנער המשקפת להרגיש מעט יותר טוב. "אני..." "טאקויה, אתה לא סומך עלי?" "בטח שאני סומך עליך, איזומי!" הוא צעק אפילו לפני שהבין מילולית את השאלה. "אני סומך על כולכם." "גם סמכת על קוג'י, לא?" "אני עדיין סומך עליו." "חושב שאבא שלו סומך עליו?" טאקויה הביט בה כאילו עומד לקפוץ עליה. "מה זה קשור..." "זה אבא שלו, טאקויה! אם הוא יכל לפגוע בו..." "אמרתי לך שהכל יהיה בסדר! את עדיין מאמינה לדיג'ימון ההוא שפגשתם?!" היא השתתקה. "אני מבטיח לך, נמצא את שניהם. ונחזיר את שניהם הביתה." הדמעות חזרו. "אבל באיזה מצב, טאקויה? אני רוצה שקואיצ'י יהיה בסדר... ואני רוצה שקוג'י יחזור לאיך שהוא היה! אתה יכול להבטיח לי, להביט לי בעיניים ולהגיד לי שאתה יכול לעשות את זה?!" הוא הביט לתוך עינייה, עצב וסערת רגשות פוגשים בנחישות בוערת כמו אש. "אני לא אגיד לך את זה. אני פשוט אוכיח לך את זה." האמת? זה עודד אותה. -קוג'י...- הנער לא הסיט מבטו מהשמש ורק עצם את עיניו בתגובה לקריאה בשמו. הדמות התקרבה אליו, חיוכה חם ומברך. בדיוק כמו שהוא הכיר אותו. -חשבתי עליך הרבה היום...- הבעתו השתנתה לזו של כעס כאשר לא קיבל תגובה. -הם הגיעו, אתה יודע.- הוא כעס עוד יותר כאשר קוג'י פקח את עיניו וצל של חיוך הופיע על שפתיו. -הם ירצו לראות אותך, קוג'י. הם ירצו לקחת אותך מכאן... הם... הם יפגעו, קוג'י...- הוא חיבק את הנער מאחור, מלטף ברכות את פניו. רסיסים של חושך פגעו בעורו ויצרו אשליה כאילו גשם פוגע בו וניתז מעליו. -אסור לך להתקרב אליהם... אסור לך להתקרב לאף אחד... אני אגן עליך, קוג'י.- "אתה... אתה מבטיח?" הוא אמר כאילו לא היה בו כוח לומר יותר. -האם אי פעם שיקרתי לך?- "קואיצ'י..." -אני כאן, קוג'י. אני כאן...-
אני יודעת שאמרתי שזה יהיה "אתמול" ^^() אז אח"כ היום אני אפרסם עוד פרק. פרק 10. "טאקויה!!!!!!!!!!" הדלת נפתחה בפתאומיות וגרמה לטאקויה להחנק על הראמן שלו. איזומי עמדה בפתח הדלת, מתנשפת, עם עיניים אדומות מדמעות. "אי, איזומי..." "טאקויה, זה נורא! זה פשוט נורא! נורא ואיום!" היא הספיקה להתקרב אליו מספיק כשנפלה. היא נחתה קרוב מספיק להתייפח על ברכיו. הנער מצא עצמו מבולבל לגמרי. "אי, איזומי, מה, מה קרה?" בוקומון שהיה בחדר חייך בצורה שלא מצאה חן בעיני טאקויה ויצא החוצה, משאיר את שני הצעירים לבדם. "מצאתם משהו?" "מצאנו... ועוד איך שמצאנו... אין לנו סיכוי במקום הזה!" היא צעקה, הדמעות עדיין נשפכות מעיניה. הוא תפס בכתפיה בחוזקה והכריח אותה להביט לתוך עיניו. "תירגעי. דבר ראשון תירגעי." היא ייבבה בשקט, אבל הצליחה להשיג מספיק שליטה עצמית. "עכשיו... מה מצאתם?" רגע של שקט והשגת רוגע מספיק, ואיזומי דברה. "הם לא הסכימו לדבר איתנו. חשבנו... חשבנו אולי הם פשוט לא אוהבים בני אדם כאן..." 'זה אפשרי, בהתחשב בזה שהם לא יודעים מה מקור הצרות שלהם...' טאקויה חשב לעצמו. "ו? מה קרה אז?" היא משכה באפה ולרגע הוא חשב שתקנח אותו על חולצתו. הוא התיישב מעט אחורה בכיסא. "היה... דיג'ימון אחד... שכן דיבר איתנו..." "נו? אז למה את כל כך עצובה?! זה נהדר..." "זה נורא!" היא קמה, ובתהליך דחפה אותו אחורה כך שנפל עם הכיסא לרצפה. "הוא... הוא אמר שאין לנו מה לחפש כאן ושקוג'י וקואיצ'י כבר חשובים כמתים, ו... ושאין לנו שום תקווה למצוא אותם!" הוא התיישב על הריצפה ובהה בה. "טאקויה, מה... מה אנחנו אמורים לעשות?!" היה רגע של שקט בו טאקויה שקל מה לומר... אבל בסופו של דבר... "מה את רוצה שאני אגיד לך?" היא לא הייתה מוכנה לזה. "מה..." "מה את רוצה שאני אגיד לך?! כל מה שאני יכול להגיד, את תגידי שהדיג'ימון ההוא אמר אחרת! זה וויכוח שאני לא יכול לנצח בו, למרות ששנינו יודעים שאני צודק, נכון?" "צודק במה?" היא הייתה זקוקה נואשות למילים שידעה שהוא יגיד. "אם הוא שיקר, אז יש עוד תקווה. אם הוא אמר אמת, אז..." לרגע ניראה כאילו גם טאקויה ויתר ואיזומי הייתה מוכנה לפרוץ שוב בבכי כשהוא קמץ את אגרופיו, לפני שהחזיק שוב בכתפיה. "אם אין תקווה, אז נעשה לנו תקווה. בשבילנו... בשביל קואיצ'י ו... וקוג'י... אנחנו חייבים. אין לנו ברירה." סומק עז עלה ללחייה. 'זה... זה טאקויה?' היא ניסתה להתעלם מהגוש שנוצר בגרונה, ופתאום מצאה עצמה... מצחקקת? טאקויה רק בהה בה. "מה, מה כל כך מצחיק?!" הוא היה קרוב ללחנוק אותה. הנה היא הייתה צריכה עידוד. הנה הוא עודד אותה. ועכשיו היא צוחקת עליו?! "ממש אכפת לך מהם, הא?" טאקויה הספיק להסמיק לפני שהשתחרר מההלם והפנה את מבטו ממנה. "ל, למה שלא יהיה לי אכפת? הם הרי חברים שלי..." "אבל זה יותר מזה, נכון?" טון הדיבור שלה השתנה לפתע והוא קיווה שהיא לא תשאל על מה שידע שתשאל. "אנחנו כאן בגללך, אתה יודע... אז אני חושבת שאתה חייב לנו כמה הסברים." "בגללי?!" "אל תבין אותי לא נכון! כולנו רוצים לעזור להם, אבל אתה זה שהצעת לבוא לכאן..." "טוב... אני משער..." הוא פרע את שיערו, עדיין מפוזר מהשינה. "מה את רוצה לדעת?" "מה אתה חושב?" או, הוא ידע. הוא ידע יותר מדי טוב. הוא אפילו חלם על זה אחרי השיחה הקטנה שלו עם בוקומון. זה למה הוא ממש לא רצה להתעורר למציאות. "מה קרה בינך לבין קוג'י בלילה ההוא, טאקויה?" אלוהים יעזור לו. הייתה זאת שעת צהריים עמוסה בכפר בו הם שהו. ככה שכשצללית חלפה בין העוברים ושבים, אף אחד לא שם לב. הפאניקה החלה כאשר הצל עבר, והדיג'ימונים החלו רבים אחד עם השני ללא כל סיבה ניראת לעין. -הם... טיפשים. מגיע להם לריב בינם לבין עצמם. כשהם יבינו מה קורה כאן, העולם המושלם שלהם כבר לא יהיה קיים.- רסיסי מידע בוהקים עפו לעברו וכאילו כבו ברגע שנגע בהם. הוא חייך וצפה בהם עפים חזרה למקורם. -עולם יפה כל כך... עולם זוהר כל כך... איש מכם אינו ראוי לו. איש. מלבד...- הוא הרים את עיניו ומצא אותו היכן שהשאיר אותו. אור השמש הוחזר מכנפיו השחורות ויצר מעין קשת בענן מעוותת, אך באותה עת מדהימה ביופיה. -קוג'י... לאיש כאן אין את הזכות אפילו להביט בך...- צורתו החלה להשתנות, כאילו הפכה לפני ים סוער. ככל השתקרב עוד אל הנער, צורתו הפכה דומה יותר ויותר אנושית... ומוכרת... "אני... לא יודע על..." "אל תשחק תמים!" היא חבטה בשולחן בחוזקה. "משהו קרה ביניכם אז. למה אתה לא אומר לנו מה? מה הוא כבר יכל לעשות?" בלי מחשבה, הוא נגע שוב בשפתיו. למזלו, איזומי חשבה את התנועה לדרך לשים עוד מעצור על פיו ולא ייחסה לכך משמעויות אחרות. "אתה ממש הושפעת מזה. למה אתה לא אומר לנו כלום?" 'איזה שינוי במצב הרוח' טאקויה חשב, כשנזכר באיך היא בכתה רגעים ספורים לפני כן. "טאקויה, אנחנו חייבים לדעת את כל הפרטים בשביל שנוכל לעזור לך... בבקשה..." "אני לא זה שצריך עזרה." הוא אמר, מעט משתומם מהשאלה. "אבל אתה לא בדיוק בסדר, נכון? כאילו... מה אתה מסתיר מאיתנו?" "אני..." הוא נשך את שפתו. 'לעזאזל, קוג'י... להגיד לה? אתה יודע איך היא מרגישה כלפיך!' הוא ידע שידידו לא יכל לענות, וכנראה גם לא היה עונה לו היה שומע. אבל עצם המחשבה עליו גרמה לנער המשקפת להרגיש מעט יותר טוב. "אני..." "טאקויה, אתה לא סומך עלי?" "בטח שאני סומך עליך, איזומי!" הוא צעק אפילו לפני שהבין מילולית את השאלה. "אני סומך על כולכם." "גם סמכת על קוג'י, לא?" "אני עדיין סומך עליו." "חושב שאבא שלו סומך עליו?" טאקויה הביט בה כאילו עומד לקפוץ עליה. "מה זה קשור..." "זה אבא שלו, טאקויה! אם הוא יכל לפגוע בו..." "אמרתי לך שהכל יהיה בסדר! את עדיין מאמינה לדיג'ימון ההוא שפגשתם?!" היא השתתקה. "אני מבטיח לך, נמצא את שניהם. ונחזיר את שניהם הביתה." הדמעות חזרו. "אבל באיזה מצב, טאקויה? אני רוצה שקואיצ'י יהיה בסדר... ואני רוצה שקוג'י יחזור לאיך שהוא היה! אתה יכול להבטיח לי, להביט לי בעיניים ולהגיד לי שאתה יכול לעשות את זה?!" הוא הביט לתוך עינייה, עצב וסערת רגשות פוגשים בנחישות בוערת כמו אש. "אני לא אגיד לך את זה. אני פשוט אוכיח לך את זה." האמת? זה עודד אותה. -קוג'י...- הנער לא הסיט מבטו מהשמש ורק עצם את עיניו בתגובה לקריאה בשמו. הדמות התקרבה אליו, חיוכה חם ומברך. בדיוק כמו שהוא הכיר אותו. -חשבתי עליך הרבה היום...- הבעתו השתנתה לזו של כעס כאשר לא קיבל תגובה. -הם הגיעו, אתה יודע.- הוא כעס עוד יותר כאשר קוג'י פקח את עיניו וצל של חיוך הופיע על שפתיו. -הם ירצו לראות אותך, קוג'י. הם ירצו לקחת אותך מכאן... הם... הם יפגעו, קוג'י...- הוא חיבק את הנער מאחור, מלטף ברכות את פניו. רסיסים של חושך פגעו בעורו ויצרו אשליה כאילו גשם פוגע בו וניתז מעליו. -אסור לך להתקרב אליהם... אסור לך להתקרב לאף אחד... אני אגן עליך, קוג'י.- "אתה... אתה מבטיח?" הוא אמר כאילו לא היה בו כוח לומר יותר. -האם אי פעם שיקרתי לך?- "קואיצ'י..." -אני כאן, קוג'י. אני כאן...-
