LILO digital
New member
פרק שביעי../images/Emo124.gif!!!
חלק ראשון פרק שביעי: ילד אפל דניאל התעוררה באמצע הלילה. הם ישנו בבית של באבאמון, אבל אור מהבהב מהחלון העיר אותה. היא קמה מהמיטה ויצאה החוצה. היא הלכה אחרי מקור האור, וכשהגיעה מצאה גן גדול מלא בדיג'ימונים קטנים שזהרו באפלה. המומה, היא עמדה והביטה בהם. אלה היו לייטמונים, דיג'ימוני לילה הנראים כאנשי-פרחים קטנים, ובלילה הם פותחים את ראשי הפרחים שלהם ומאירים את הגן כמו מאות נורות קטנטנות. היא התחילה לדבר איתם, מוקסמת. אך לפתע משהו הפחיד את הלייטמונים והם מיהרו לכבות את עצמם. "מה קרה?" קראה דניאל כשראתה את הגן הענקי קמל מול עיניה. ומיד ראתה מה קרה. מישהו התקרב. מישהו שהלך בקור ובאפלה. בתחילה נרתעה, אך מיד נרגעה ואפילו חייכה: זה היה בן אדם! "שלום! מי אתה?" היא צעקה בחושך. אבל הבן אדם לא שמע אותה. הוא היה די רחוק. הוא הלך לאט. היא ראתה שזה ילד. "הלו, אתה שם!" הילד עצר פתאום. הוא הסתובב והבחין בה. "איך קוראים לך? מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" הילד לא ענה. הוא לא כל כך ידע מה לענות. דוכס החושך המכובד לא ציפה להיתקל באחת מהילדים הארורים דווקא בשעה הזאת. "היי! שאלתי אותך משהו! ענה לי!" "אולי כדאי שתשאלי את עצמך את אותה שאלה," ענה בקול שקט ומקפיא. "אני דניאל, ופשוט קצת... היו לי נדודי שינה," היא צחקה במבוכה. "גם אתה לא יכול לישון?" לפני שהספיק לחשוב על תשובה מוחצת ומפחידה, קפצה דניאל ממקומה ורצה אליו. דוכס החושך מצא את עצמו פנים מול פנים עם מנהיגת הדיג'יגורלים, שחייכה אליו חיוך רחב. "זה בסדר, לייטמונים, זה בסך הכל ילד כמוני," קראה. "אתם יכולים להידלק מחדש!" "לא, לא, לא.." מלמלו הלייטמונים. אבל אחד כן נדלק, בדיוק בין דניאל לילד. היא הסתכלה וראתה את פניו לראשונה. וגם הוא ראה את פניה לראשונה. (*זה רגע של הפתעה, כי הם לא ציפו לראות אחד את השני מיד*) "אה..." דניאל גמגמה, ואז הושיטה את ידה. "שלום! בוא ננסה שוב להציג את עצמנו..." הילד עדיין היה המום. זמן רב עבר, לפחות כך הרגיש, מאז שהיה קרוב כל כך לבן אדם. והעיניים הגדולות שלה הסתכלו ישר עליו. הוא לא ידע מה לעשות באותו רגע, והמבוכה היתה חדשה לו. "איך קוראים לך?" "אה..." "אנחנו גרים כאן לא רחוק, בבקתה. יש לך איפה לישון? בוא, אני בטוחה שהיא לא תתנגד לעוד אחד." היא ניסתה לגעת בידו, אבל זה כבר היה יותר מידי בשבילו. הוא! דוכס החושך! הוא נרתע ודחף אותה. דניאל התרגזה. "הי! מה אתה עושה!" "כדאי שתיזהרי, ילדה עלובה," הוא צעק, "או שתצטערי על זה מאוד... את וכל החברים שלך!" והוא הסתובב וברח משם. דניאל נשארה עומדת עם הלייטמון. "מה הבעיה שלו?" אמרה ללייטמון. בינתיים, הילד רץ משם רחוק רחוק והתחבא מאחורי עץ אחד, מתנשם בתדהמה. הוא הזיע והרגיש מוזר. כעס על עצמו על שאיבד את המילים, שלא חיסל את הילדה. הוא לא ידע מה קורה לו, אבל כבר הרבה זמן שזה לא קרה לו.
חלק ראשון פרק שביעי: ילד אפל דניאל התעוררה באמצע הלילה. הם ישנו בבית של באבאמון, אבל אור מהבהב מהחלון העיר אותה. היא קמה מהמיטה ויצאה החוצה. היא הלכה אחרי מקור האור, וכשהגיעה מצאה גן גדול מלא בדיג'ימונים קטנים שזהרו באפלה. המומה, היא עמדה והביטה בהם. אלה היו לייטמונים, דיג'ימוני לילה הנראים כאנשי-פרחים קטנים, ובלילה הם פותחים את ראשי הפרחים שלהם ומאירים את הגן כמו מאות נורות קטנטנות. היא התחילה לדבר איתם, מוקסמת. אך לפתע משהו הפחיד את הלייטמונים והם מיהרו לכבות את עצמם. "מה קרה?" קראה דניאל כשראתה את הגן הענקי קמל מול עיניה. ומיד ראתה מה קרה. מישהו התקרב. מישהו שהלך בקור ובאפלה. בתחילה נרתעה, אך מיד נרגעה ואפילו חייכה: זה היה בן אדם! "שלום! מי אתה?" היא צעקה בחושך. אבל הבן אדם לא שמע אותה. הוא היה די רחוק. הוא הלך לאט. היא ראתה שזה ילד. "הלו, אתה שם!" הילד עצר פתאום. הוא הסתובב והבחין בה. "איך קוראים לך? מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" הילד לא ענה. הוא לא כל כך ידע מה לענות. דוכס החושך המכובד לא ציפה להיתקל באחת מהילדים הארורים דווקא בשעה הזאת. "היי! שאלתי אותך משהו! ענה לי!" "אולי כדאי שתשאלי את עצמך את אותה שאלה," ענה בקול שקט ומקפיא. "אני דניאל, ופשוט קצת... היו לי נדודי שינה," היא צחקה במבוכה. "גם אתה לא יכול לישון?" לפני שהספיק לחשוב על תשובה מוחצת ומפחידה, קפצה דניאל ממקומה ורצה אליו. דוכס החושך מצא את עצמו פנים מול פנים עם מנהיגת הדיג'יגורלים, שחייכה אליו חיוך רחב. "זה בסדר, לייטמונים, זה בסך הכל ילד כמוני," קראה. "אתם יכולים להידלק מחדש!" "לא, לא, לא.." מלמלו הלייטמונים. אבל אחד כן נדלק, בדיוק בין דניאל לילד. היא הסתכלה וראתה את פניו לראשונה. וגם הוא ראה את פניה לראשונה. (*זה רגע של הפתעה, כי הם לא ציפו לראות אחד את השני מיד*) "אה..." דניאל גמגמה, ואז הושיטה את ידה. "שלום! בוא ננסה שוב להציג את עצמנו..." הילד עדיין היה המום. זמן רב עבר, לפחות כך הרגיש, מאז שהיה קרוב כל כך לבן אדם. והעיניים הגדולות שלה הסתכלו ישר עליו. הוא לא ידע מה לעשות באותו רגע, והמבוכה היתה חדשה לו. "איך קוראים לך?" "אה..." "אנחנו גרים כאן לא רחוק, בבקתה. יש לך איפה לישון? בוא, אני בטוחה שהיא לא תתנגד לעוד אחד." היא ניסתה לגעת בידו, אבל זה כבר היה יותר מידי בשבילו. הוא! דוכס החושך! הוא נרתע ודחף אותה. דניאל התרגזה. "הי! מה אתה עושה!" "כדאי שתיזהרי, ילדה עלובה," הוא צעק, "או שתצטערי על זה מאוד... את וכל החברים שלך!" והוא הסתובב וברח משם. דניאל נשארה עומדת עם הלייטמון. "מה הבעיה שלו?" אמרה ללייטמון. בינתיים, הילד רץ משם רחוק רחוק והתחבא מאחורי עץ אחד, מתנשם בתדהמה. הוא הזיע והרגיש מוזר. כעס על עצמו על שאיבד את המילים, שלא חיסל את הילדה. הוא לא ידע מה קורה לו, אבל כבר הרבה זמן שזה לא קרה לו.
