פרק רביעי-

Maldita Luna

New member
פרק רביעי-

תיהנו- דאוטו וסטלה הלכו ביערות של צ'ריכוב לכיוון העיר ויולט, לכיוון מכון העיר. בדרך דאוטו הספיק לתפוס אריאדוס אימתני, שלמרבה הפתעתו של דאוטו נכנע ברגע שראה את פייטר ולא התנגד לכך שדאוטו יתפוס אותו, ואחרי כמה דקות שהפוכדור זהר הוא נחלש. "מדהים כמה השפעה יש לפייטר," אמר דאוטו, מביט על הפוכדור, והכניס אותו לחגורתו, והשניים המשיכו ללכת לכיוון ויולט, שלפתע צל גדול נפל עליהם. זה היה נער עם שיער אדום כהה ועיניים שחורות. קאמון. "תעבירו אליי את פייטר," אמר קאמון, דאוטו וסטלה מביטים בו המומים. "פייטר?! מי זה?!" שיקרה סטלה. "אל תטרחי לשקר, אני שמעתי את השיחה שלכם עם אלם, אני יודע הכל," אמר קאמון. "תעבירו אליי את פייטר ולא יקרה לכם כלום..." "על גופתי המתה!" קרא דאוטו. "אז אתה בוחר בדרך הקשה, מה?" אמר קאמון בשקט. דאוטו תכנן לשלוף את הפוכדור, אך קאמון לא נראה כ"כ להוט לקרב. "אנחנו עוד נתראה, זה בטוח," הוא אמר באותו קול שקט ורגוע, מתרחק מהמקום. דאוטו וסטלה הביטו בו מתרחק. "עכשיו אנחנו בבעיה רצינית!" אמר דאוטו. "חייבים להודיע לפרופ' אלם לפני שיהיה מאוחר מדי!" "אתה רואה פה טלפון ציבורי? נאלץ לחכות עד שנגיע לויולט!" אמרה סטלה, ושניהם התחילו לרוץ לכיוון ויולט, מדי פעם מקיימים קרב מול איזה פוקימון שנקלע לדרכם אך לא טרחו לתפוס אותו, עד שהגיעו למרכז הפוקימונים שמול העיר ויולט, ובמהירות נכנסו פנימה, דאוטו מחייג למעבדה של אלם, עוזרו האישי עונה לו. "הו, שלום, דאוטו," חייך העוזר, מסדר את משקפיו על אפו. "פרופ' אלם יחזור עוד מספר שעות... שמעתי שפייטר בקע, מה שלומו?" "תקשיב, תודיע לאלם שצוטטו לנו," אמר דאוטו, "אני חייב ללכת, אחרת יצוטטו... ביי!" דאוטו ניתק את הטלפון, חיכה כמה שניות ויצא החוצה יחד עם סטלה, כדי להתאמן עוד קצת לקראת הקרב שלהם מול מנהיג מכון ויולט, פאלקנר. למחרת בבוקר, אחרי יום מפורך של אימונים והעלאת כוחם של הפוקימונים, התייצבו השניים מול המכון של פאלקנר לקרב. הם נכנסו בצעדים בטוחים, לכיוונו של פאלקנר. "שלום," אמר דאוטו. "אני דאוטו ואני רוצה להילחם נגדך כדי לקבל את תג הספיר!" "בסדר, קרב 3 על 3 ללא מגבלת זמן," אמר פאלקנר. "יש לי רק פוקימון אחד..." נאנח דאוטו. "איכפת לך אם זה יהיה 1 על 1?.." "בסדר, אחרת זה ייחשב לרמאות מצדי," אמר פאלקנר. הוא התייצב בקצה הזירה ודאוטו בקצה השני, מחכים לשופט. "זהו קרב פוקימונים 1 על 1 בין דאוטו מהעיר ניו-בארק לבין פאלקנר מנהיג המכון, ללא מגבלת זמן. הזוכה יקבל את תג הספיר," הכריז השופט. "צא, הוטהוט!" קרא פאלקנר, מוציא את פוקימון הינשוף מכדורו. "אריאדוס, צא!" קרא דאוטו. "הוטהוט, נגיחות!" קרא פאלנקר. "תתחמק ותשתמש בעוקץ-הרעל!" קרא דאוטו, אך בכל זאת אריאדוס קצת חטף, כך גם הוטהוט. "פגע בו מהאוויר!" קרא פאלקנר. "אריאדוס, תכבול אותו לאדמה עם הקורים שלך ותשתמש בעוקץ רעל!" קרא דאוטו. למזלו הוא ניצח, והוטהוט נכבל בכורים ונפל ארצה, רק מהנפילה איבד את הכרתו, פאלקנר מכניס אותו לפוכדור וחייך לעבר דאוטו. "היית נהדר," הוא אמר, "ולכן מגיע לך תג הספיר!" הוא הושיט לדאוטו את התג וזה התלהב, מחבק את אריאדוס ומכניס אותו לפוכדור, ותורה של סטלה להילחם הגיע. היא עמדה בעמדתו של דאוטו, השופט חוזר על נאומו. "צא, פיג'יוטו!" קרא פאלקנר. "גסטלי, אני בוחרת בך!" קראה סטלה. "יהיה לך קשה לפגוע בו, אז תנסה לבלבל אותו במתקפת פתע מהאוויר!" קרא פאלקנר. "פרצוף מפחיד!" קראה סטלה, אך הפרצוף של גסטלי לא הפחיד את פיג'יוטו, וזה החל לבלבל את גסטלי, שהחל להראות סימני חולשה. "הוא מבולבל, תיפגע בו!" קרא פאלקנר. "גסטלי, אתה יודע מה לעשות!" קראה סטלה. גסטלי העלים את עצמו, פיג'יוט המבולבל כבר תכנן לפגוע בו ולא הצליח לסגת, מתרסק מעולף על האדמה, גסטלי מופיע מאחוריו. "יש!" קראה סטלה בהתלהבות. "גם את היית נהדרת, לכן אני מעניק לך את תג הספיר!" חזק פאלקנר על נאומו, מושיט לסטלה את התג, היא ודאוטו יוצאים מהמכון לרפא מעט את הפוקימונים במרכז הפוקימונים.
 

Maldita Luna

New member
פרק חמישי-

דאוטו וסטלה היו קילומטרים ספורים מהעיר אזאליה. בנוסף לאריאדוס דאוטו תפס גם קוואגסאייר, וגסטלי של סטלה היה כמה רמות לפני התפתחות. מרחוק הם ראו את מנהרת הסלואופוקים, והתחרו בריצה עד שהגיעו לעיר אזאליה, ובלי לחכות דאוטו הלך למכון העיר שעה שסטלה התקשרה לביתה, לדבר עם אמה ואחיה. דאוטו נכנס למכון. מכל מקום סביב הזירה צמחו המוני עצים וצמחים, שהשרו אווירה של יער. לפתע, מבין העצים, קפץ מנהיג המכון, באגסי, עם רשת-פרפרים גדולה בידו, מחייך. "שלום," הוא אמר, מניח את הרשת על האדמה, "באת להילחם?" "כן," אמר דאוטו. "בסדר," אמר באגסי. "כמו שאתה יודע, אני באגסי ואני מנהיג-המכון, ואתה?" "אני דאוטו," אמר דאוטו. כל אחד מהשניים פנה לעמדתו. "קרב פוקימונים 2 על 2 ללא מגבלת זמן!" קרא. "דאוטו מהעיר ניו-בארק מול באגסי, מנהיג המכון." הקרב התנהל לטובתו של דאוטו, שגם ניצח בסיומו. הוא יצא מהמכון, מחזיק בתג, ונכנס למרכז-הפוקימונים. סטלה קלטה אותו ויצאה החוצה, אך דאוטו שם לב שהחיוך בפניה היה מזויף, אך לא שאל אותה אם קרה משהו, העביר את הפוקימונים שלו לג'וי ואחרי כמה דקות ניגש להתקשר לפרופ' אלם. "דאוטו, טוב שהתקשרת!" אמר אלם. "תקשיב, אני בטוח ב-99.9 אחוזים שמי שצוטט לנו לא מתכוון לחשוף את זהותכם כי הוא רוצה את פייטר לעצמו כך שאתם בסכנה חלקית שהמאפיה אחריכם... חזרת עכשיו מהמכון של באגסי, נכון? דיברתי כרגע עם סטלה..." "או, אני מצטער אם אנחנו מטרידים אותך בטלפונים..." אמר דאוטו. "לא, היא התקשרה לביתה ובמקרה הייתי שם... שתהיה לי בריאה המצב של אמא שלה לא טוב... ונחזור לעניינינו..." אמר אלם, ניכר עליו שהוא טרוד, ואפילו לא שאל על הקרב ואם דאוטו זכה, זה חשד מייד שקרה משהו. "ובכן, תשמע, תתקשר אליי בדחיפות כשתגיע לגולדנרולד, בסדר? אבל אל תתמהמה, ישר שתגיע. מסובך להסביר לך, פשוט תתקשר אליי, טוב?" "בסדר," אמר דאוטו, מכבה את הטלפון. הוא אסף את הפוקימונים שלו וכעבור כמה זמן סטלה הגיעה. היא רק הנהנה כדי לבשר לדאוטו שקיבלה את התג, וללא מילים שמה את גסטלי אצל ג'וי ולא עברו כמה דקות והוא חזר רענן, שניהם מתחילים ללכת לכיוון גולדנרולד דרך היער האפל בין אזאליה לגולדנרולד, שלפתע קאמון עצר אותם. "תעבירו את פייטר ולא יקרה לכם כלום," אמר. "בטח... שלא!" אמר דאוטו, "עכשיו התואיל בטובך לזוז כדי שנוכל לעבור?" "אמממ... לא נראה לי," אמר קאמון. "אתם לא זזים מפה עד שאתם לא מעבירים לי את פייטר!" הוא נעמד מולם וחסם את דרכם, שלפתע הם נעצרו ואז סטלה קראה, "תראו, זה סלבי!" "אני מכיר את הטריק הזה, לא תצליחי לעבוד עליי," אמר קאמון, אבל סטלה ודאוטו המשיכו בהצגה, קאמון לא זז ממקומו ואפילו לא טרח להביט, שניהם מנסים לשכנע אותו. "בחיי שזה סלבי שם!" קראה סטלה, ורק אז קאמון הסתכל, דאוטו וסטלה רצים ריצת-אמוק מהמקום, קאמון קלט את זה והחל לרדוף אחריהם, אך הם הספיקו להיעלם, זה נכנע והלך מהמקום. "את מפגרת או משהו?! מה את נשבעת סתם?!" אמר דאוטו, מתנשף מהריצה. "באמת ראיתי שם משהו שנורא הזכיר אותו, מי יודע, זה היער של סלבי פה!" אמרה סטלה. הם המשיכו לרוץ עד שהגיעו לגולדנרולד. זה לא לקח להם הרבה זמן, ושניהם נחו קצת ורצו למרכז הפוקימונים הענקי בעיר, דאוטו מתקשר לפרופ' אלם, סטלה מתיישבת לידו, מביטה במסך, אלם מביט אליהם במבט קודר ומדוכא. "קרה משהו, אלם?" שאל דאוטו. "תקשיבו שניכם ותקשיבו טוב," אמר אלם. "סטלה, כרגע אמא שלך מאושפזת במצב קשה בביה"ח. דריו איתה. היא נמצאת בבית-החולים שבמהגוני, עוד מעט יגיע חבר טוב שלי שהשיג עבור שניכם כרטיסי-רכבת. אני אחכה לכם בתחנה. הרכבת יוצאת בארבע וחצי, מה שאומר שיש לכם קצת זמן להסתובב באזור. בקשר לפייטר אתן לכם הסבר שם. הנה, אני רואה שביל כבר נכנס... דרך צלחה!" אלם ניתק, ואל השניים התקרב אדם מבוגר עם שיער חום שחייך אליהם. "אתם סטלה ודאוטו, כן?" שאל אותם, דאוטו מהנהן לחיוב. "אני ביל, הנה הכרטיסים למהגוני. יש לכם שעתיים בערך להסתובב פה, אל תאחרו לרכבת, טוב?" "בסדר!" אישרו דאוטו וסטלה ויצאו ממרכז הפוקימונים, הכרטיסים בידם.
 

Maldita Luna

New member
פרק שישי-

דאוטו וסטלה הלכו לשטח הפארק, שלפתע הופיע מול פניהם אנטיי האגדי, שואג בזעם. דאוטו וסטלה הביטו בו בפליאה ובחשש, ופתאום אנטיי התעוות, ודיטו הביט עליהם בחיוך, מותח את גופו. "כמעט גרמת לנו להתקף-לב!" אמרה סטלה, דיטו מחייך אליה. הוא שוב שינה את עצמו והפעם לפוכדור גדול ושוב לצורתו הרגילה, סטלה מבינה את המסר. "גסטלי, צא!" דיטו הביט בגסטלי מספר שניות והשתנה להאנטר. "גסטלי, פרצוף מפחיד!" קראה סטלה, גסטלי הפחיד את דיטו וזה קצת נבהל וליקק את פניו של גסטלי, מעביר בו צמרמורת. "לקק אותו בחזרה!" אמרה סטלה, גסטלי ליקק את דיטו, דיטו קפא במקומו מספר שניות. "תפחיד אותו!" קראה סטלה. דיטו נבהל וחזר מעולף לצורתו המקורית, סטלה מחייכת וזורקת את הפוכדור. דיטו נכנס פנימה, אך רק כעבור מספר דקות של מתח האור הפסיק להבהב. "יש!" קראה סטלה ואז עצרה, "מה השעה?" דאוטו הביט בשעונו. "שיט, רבע לארבע! חייבים להספיק להגיע לרכבת, מהר!" קרא דאוטו, שניהם רצו לרכבת ובדקה התשעים הגיעו, נכנסים פנימה בהקלה. הרכבת יצאה כעבור זמן קצר, דאוטו וסטלה מביטים בעד החלון, הנוף עובר על פניהם במהירות. אחרי זמן ממושך של נסיעה, שבו הכרטיסן הספיק לעבור כדי לבדוק כרטיסים, הודיע הכרוז שכל מי שיורד במהגוני שיתחיל להתארגן לקראת ירידה מהרכבת, ודאוטו וסטלה אחזו בתיקיהם וברגע שהרכבת נעצרה הם ירדו, קולטים מרחוק את אלם, שרץ לעברם, מחבק אותם. הם רק הביטו בו ושתקו. "בואו איתי," הוא אמר, הולך בין דאוטו לסטלה, לא מוריד את ידו מכתפם, עד שהגיעו לביה"ח של מהגוני, נכנס איתם פנימה ורק כשהמתינו למעלית הוא הוריד את ידיו מכתפיהם, שלושתם נכנסים והוא לחץ על מספר הקומה, המעלית עצרה ושלושתם יצאו. אלם הוביל אותם למחלקה. מרחוק הם ראו את דריו נשען על אחד הקירות. סטלה רצה אליו, שניהם התחבקו, דאוטו ואלם מתקדמים אליו, ואז סטלה שמה לב לחבילת סיגריות בכיסו, ומהר חטפה אותה לפני שדריו נגע בה. "אם אני לא טועה אחרי שחטפת דלקת-ריאות מעישון-פסיבי ניסית להיפטר מהסיגריות של אמא! זה גם מה שגרם לה להגיע למצב הזה!" קראה סטלה, כמה רופאים ואחיות מביטים בה, וחזרו באותה שנייה לעניינם. "את זוכרת טוב מאד על מה דיברנו," אמר דריו, "פשוט לא יכלתי לשלוט בזה, מהרגע שהאמבולנס פינה אותה לא יכלתי לחשוב, הרגשתי רע ו..." הוא ניסה לקחת את החבילה מידיה של סטלה אבל היא לא נתנה לו וישר רוקנה את תוכנה לפח והחזירה לו את החבילה הריקה. "למה עשית את זה?!" קרא דריו. "כי אני לא רוצה שגם לך יקרה משהו!" ענתה סטלה באותו הטון, וחזרה לקולה הרגיל, "לפחות מזל שלא הספקת להשתמש בהרבה..." היא שתקה. גם דריו שתק, ואלם לקח איתו את דאוטו לצד. "את צודקת," אמר דריו, קולו שובר את הדממה. "מזל שלא הספקתי להזיק לעצמי... בואי ניכנס לחדר, אמא ממש רוצה לראות אותך סופסוף..." סטלה חייכה אליו, שניהם נכנסים לחדרה של אמם.
 

Maldita Luna

New member
פרק שביעי-

"מה יש לאמא של סטלה ודריו?" התעניין דאוטו. "אחרי מה שקרה לאבא שלהם היא נכנסה לדיכאון ועישנה יותר מדי, בלעה המון תרופות וגרמה לעצמה נזק נפשי קשה, עד שחלתה. לדאבוננו הרב זו מחלה ממארת וכנראה סופנית, מה שאומר שבעתיד הלא-רחוק היא תלך..." אמר אלם בעצב. "מה קרה לאבא שלהם?" המשיך דאוטו לחקור. "אני לא יכול לספר לך, זה עניינם של סטלה, דריו ואנה," אמר אלם, מנסה להתחמק. "אז עכשיו נחזור לעניינינו, פייטר אצלך, כן?" "כאן," אמר דאוטו, מוציא את הפוכדור. "תן לי," בקש אלם, נוטל את הכדור לידיו, מגדיל אותו ובוחן אותו מכל הצדדים. "תראה מה נעשה... זה ידרוש המון מאמץ אבל זה ישתלם בסוף... ניקח דיטו... נגיד לו להתחזות לפייטר... בסופו של דבר כל אלה ששמעו עליו יחשבו שהפייטר המקורי הוא הדיטו... ניתן להם לתפוס אותו ולבסוף הם יגלו שזה דיטו... אבל השאלה היא איך נשיג דיטו?.." "סטלה תפסה אחד כזה היום, לפני שעלינו לרכבת," אמר דאוטו. "אני כמעט בטוח שהיא תסכים, נלך לשאול אותה, לפני שיהיה מאוחר..." "אדבר איתה יותר מאוחר," אמר אלם. "בינתיים אסביר לך על פייטר... תזכור, אין לדעת מי ישמע אותנו, אז אני אשתמש במילות-צופן... אני מאמין שתבין למה אני מתכוון..." לאחר שיחה ממושכת עם פרופ' אלם, שניהם חזרו למחלקה ולחדר בה שכבה אנה. מחוץ לחדר ישבו סטלה ודריו, סטלה מביטה על הרצפה ודריו על כוס הקפה שלו. כנראה אנה ישנה, והם לא רצו להפריע לה. "בואי רגע," אמר אלם. הוא הוביל את סטלה לצד, מספר לה את התוכנית שלו בקשר לפייטר, דאוטו עמד ליד החלון, טיפות קטנות של גשם מטפטפות עליו. אלם סיים לדבר עם סטלה, וכנראה היא הסכימה לרעיון. היא הנהנה הרבה והתיישבה ליד דריו, מביטה על הגשם, שהתגבר בהדרגה. לבסוף, טיפות גדולות הוטחו על החלון. סטלה נכנסה לחדר אמה, סוגרת את התריסים והוילונות, כדי שהגשם לא יעיר את אנה. היא יצאה החוצה, חוזרת להתיישב במקומה. "אני מכיר את אנה, היא אישה חזקה, היא תחזור מהר הביתה," אמר אלם. "אתה יודע מה אני רוצה להגיד," אמר דריו. "שלא תעז אפילו לומר את זה, זה מה שנקרא לפתוח פה לשטן!" הטיח בו אלם, דריו שותק. גם סטלה כנראה ידעה מה אחיה תכנן לומר, ודאוטו רק היה יכול לנחש, ואפילו לא רצה לשאול. האווירה הייתה עגומה מדי, הגשם רק מוסיף לה, למרות שהחל להתרכך. הייתה שתיקה ממושכת. אף אחד לא דיבר, והקולות היחידים שנשמעו ברקע היו קולותיהם של הרופאים והאחיות, שהתרוצצו בין החדרים, של כמה מטופלים בודדים וכמה קבוצות קטנות של אורחים. "מה השעה?" שאל דריו, שובר את השקט. "שמונה בערב," ענה אלם. "תשמעו שלושתכם, לכו להתרחץ ולישון, זה רק ייטיב עמכם." "בסדר," אמר דריו, "בואו..." אחרי שכולם סיימו להתרחץ לפי הסדר, כולם נכנסו כל אחד למיטתו וניסו להירדם, ובמהרה כולם נרדמו. הלילה היה שקט, וקרן האור הקטנה והעמומה שחדרה מהמסדרון והקולות החלושים ברקע הוסיפו מעט לאווירה ביתית נינוחה. למחרת בבוקר, דאוטו התעורר ראשון. הוא התלבש במהירות במקומו וניגב את עיניו, סטלה מתעוררת קצת אחריו, נכנסת להתלבש בשירותים, אחריה דריו. הם לא ידעו למה, אך האווירה הייתה מתוחה מהרגיל, כאילו ידעו שמשהו רע עומד לקרוא.
 

Maldita Luna

New member
פרק שמיני-

את הפרק הזה אני מקדישה מכל עומק לבי לזכרה של הדסה ז"ל, שנפטרה בטרם הספיקה לחיות את החיים ובזבזה את כל תקופת ילדותה לחינם... תמשיכי לשמור עלינו מגן-עדן, אמן. דאוטו לא ידע מה היה הדחף הזה, שהורה לו להשאיר את סטלה ודריו לבדם עם אנה. הוא הלך למרכז הפוקימונים, וטלפן לאמו. הוא לא ידע למה, אבל זה כנראה היה אותו דחף שהוביל אותו לשם. הוא דיבר איתה ממושכות, לא מפסיק לחשוב על סטלה, דריו ואנה. לפתע, משומקום, הוא הרגיש יד מונחת על כתפו. זה היה אלם, שהורה לו לחזור איתו לביה"ח, שניהם התיישבו על אחד הספסלים במחלקה של אנה. הם לא הוציאו שום הגה מפיהם, רק שתקו. סטלה ודריו ישבו ליד אמם, מחזיקים את ידה. קצב לבה נשאר נמוך, וטמפרטורת גופה ירדה. השניים לא הפסיקו לגעת בפניה, בשיערה ובידה ולדבר איתה, על הכל. החל מתקופת ילדותם, עד עכשיו, כאילו ידעו שעתידם יכול להשתנות בכל רגע. אחרי שכל אחד מהם דיבר איתה ביחידות, ולאחר מיכן חזרו לשבת לידה, וכדי להפר את המתח דריו פתח את הרדיו. זה היה השיר האהוב על אנה, שבדיוק החל. שיר עם משמעות מצמררת, וחיוך קטן התגלה בזווית שפתיה של אנה. "דריו, סטלה, חיים שלי," אמרה אנה. קולה היה שקט ושבור, והיא החזיקה את ידיהם, דמעות מתחילות להציף את עיניהם. "תדעו תמיד שאני אוהבת אתכם ותמיד אהיה שם כדי להגן עליכם. אתם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני אוהבת אתכם יותר ממה שאני אוהבת את עצמי, וחיי לא היו שווים כלום בלעדיכם. בנוסף לכל, זכרו שלא משנה מה, תמיד תהיו גאים במי שאתם ומה שאתם. אתם האוויר שלי, העולם שלי, החיים שלי... אני אוהב אתכם לנצח, ורק המוות יפריד בינינו!" זה היה הדבר האחרון שנשמע לפני שנשמתה נעצרה, וצפצוף בודד נשמע, ממלא את חלל החדר. "לאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הצרחה הכואבת והמצמררת פילחה את האוויר, וקול בכי נשמע. אלם הרכין את ראשו בעצב, וכך גם דאוטו. הדמעות נצצו בעיניו, זולגות באיטיות על לחיו. שכל הבכי עצור בתוכה, סטלה נישקה את לחייה של אמה, כך גם דריו. שניהם בכו, נאחזים אחד בשני. אחרי שעה ארוכה שנמשכה כמו נצח, הרופאים כיסו את אנה בשק שחור, דריו וסטלה לא מפסיקים למרר בבכי, אך לפני שהרופאים כיסו לגמרי את אנה, הם נשקו בשנית על פניה. אז הרופאים שמו את גופתה של אנה על אלונקה, מוציאים אותה מהחדר, אלם ניגש אליהם. "שלום, יקירתי, שמרי עלינו מגן-עדן," אמר, מביט ברופאים המפנים בשקט ובעצב את הגופה, דאוטו נכנס לחדר של דריו וסטלה. שניהם חיבקו אותו, ושלושתם בכו ביחד. כל שנייה שעברה נראתה כמו נצח. סטלה ודריו לא דיברו עם אף אחד, הם רק ישבו בפינת החדר, מנסים לעכל את מות אמם. אלם ודאוטו נכנסו פנימה, מתיישבים לידם. "לפחות היא שרדה יותר ממה שציפו," אמר דריו. "הרופאים נתנו לה חצי שנה פחות, לפחות אני שמח שהיא עברה את הסבל הנוראי הזה..." סטלה שתקה, הדמעות רק זולגות מעיניה. "זו אשמתי..." היא אמרה. "למה את חושבת ככה?!" אמר דריו בכעס. "קצת לפני שהיא חלתה שתינו רבנו. אתה זוכר, דריו? כ"כ כעסתי עליה עד שאני לא יודעת מאיפה הטיפשות הזאת אבל פשוט צעקתי לה 'הלוואי שתחלי ותמותי מוות איטי ומלא ייסורים!'... זה קרה... הכל בגללי! אני לא אסלח לעצמי לעולם!" קראה סטלה, מתכנסת בתוך עצמה ובוכה, דריו מניח את ידו על כתפה בניחום. "זו לא אשמתך, אמרת את זה כי כעסת, אפילו לא התכוונת לזה ברצינות!" ניסה דריו לשכנע אותה, אך כל מאמציו עלו בתוהו וסטלה שתקה, יצאה מביה"ח וישבה ישיבה-מזרחית, נשענת על אחד הקירות ליד דלתות הכניסה, מביטה בתמונת פספורט קטנה של אמה, דמעות מתחילות להציף את עיניה. חשוב לי לציין שכשכתבתי את הפיק הזה לא הפסקתי לבכות ושהוא מבוסס על סיפור אמיתי מהחיים.
 

vegeta2

New member
הסיפור יפה, אבל ...

הפיק האחרון לא התקשר לפוקימון,
 

moon flower

New member
*תנוחת מדיטציה* יש בעיה קטנטנה...

או שלוניטה לא נמצאת באייסי, או שאני לא נמצאת, והמקרים בהם אנחנו הצלחנו להיפגש מישהיא הייתה צריכה ללכת... אז פשוט... החלטתי לכתוב פרקון מעבר... עוד מעט למעלה...
 
למעלה