פרק מס´ 7
היה זה לפני קצת פחות משנה, בחופש גדול. בשיא החום, הלחות המעיקה, אני הייתי. באמצע החופש הגדול, חסר מעש, תקוע בשיממון קייצי, התחלתי להרגיש מועקה עצומה. אין מילה אחרת. הרגשתי כמו חיה כלואה, כאילו אני תקוע בביצה מלאה ברפש מזוהם, וכל פעם שניסיתי להתנער פשוט התחשק לי יותר לקפוץ מאיזה גשר נחמד. הדיכאון הזה, האינטנסיבי ביותר שחוויתי בחיי, נמשך כחודש. חודש שלם של פחד, עצבות, רצון להתקרבל במיטה ולעולם לא להתעורר, לעולם לא להתמודד עם העולם האמיתי, ולא עם עצמי. לא ידעתי למה, ובמבט לאחור גם לא רציתי לדעת. האבן שהייתה תקועה לי עמוק בגרון לא נתנה לי לנשום, ובמקום לנסות להקיא אותה כמעט ונכנעתי, ושקעתי עוד ועוד, התמסרתי לגהנום שיצרתי לעצמי. ואז, יום שישי אחד, התיישבתי מול הטלויזיה, וראיתי את הפרק הראשון של "הכי גאים שיש". פאקינג וואו. הסידרה, שאכן הייתה עשוייה היטב, ואכן בורכה בלא קצת חתיכים ברמה עולמית, נתנה לי סטירה בפרצוף. כי הסידרה הזו היא יותר מבריאן, יותר ממייקל או ג´אסטין. כל הדמויות שם, על כל ההבדלים והאינדיבידואליות שלהן, גאות. הן אוהבות את עצמם, הן שלמות עם עצמן, והבעיות שלהן הם לא "אוי וי זמיר, אני אוהב זין", אלא "אוי וי זמיר, איזה זין לבחור?!". הפרק הראשון הצליח לעשות בתוך 45 דקות מה שכל מעגל החברים שלי ניסה ולא הצליח לעשות כחודש ימים. הוא גרם לי לחייך. הוא גרם לי לרצות לשיר, לרקוד, להיות גאה. לא להיות גאה בזה שאני הומו, אלא בזה שאני זה אני, לא הומו, לא גבר, לא כלום - אני. כאשר אני מנתח את אותו היום, אני מבין לא מעט דברים. אני מחלק את תהליך הקבלה העצמית ל-3 שלבים עקרוניים; הבנה, קבלה, ויציאה מהארון. אותו יום, אותו פרק, אז קיבלתי את עצמי. עוד פעם - לא את זה שאני הומו, לא את זה שאני "ככה" או "ככה", אלא קיבלתי את עצמי, כולי - שלם, אחד ומיוחד. מנקודה זו הכל היה שונה. הייתה לי תקווה, וזרעי הגאווה נטעו, ופרחו. התחלתי לשוחח עם אנשים, התחלתי לפגוש ידידים חדשים, התחלתי ללכת לאגודה ולמסיבות, וכמובן, כל יום שישי הייתי מול מסך הטלויזיה, לעולם לא מפספס פרק אחד. ועברה שנה, ואני עברתי כל כך הרבה. ואני לא רוצה להגיד שהשתנתי. אני התפתחתי. גדלתי. ועכשיו היא חוזרת. הסידרה שהיוותה את נקודת המפנה. ועכשיו כבר החברים יודעים, המשפחה יודעת, וטוב לי. ואני שמח. ואת הפרק ביום שבת, אני לא ראיתי. הקליטו לי וצפיתי בו לאחר מכן. הייתה מסיבה באגודה. "אבל מה זו פאקינג מסיבה באגודה לעומת סידרה ששינתה כל כך הרבה?" לפחות חלק ממכם בטח שואלים. ובכן, כאשר שאלתי עצמי האם להישאר בבית ולראות את הפרק או ללכת למסיבה, הבנתי; אני -צריך- ללכת למסיבה. במקום להישאר בבית ולראות את הסידרה, אני צריך לחגוג אותה, ואת גאוותי. אז החברים כבר מעודכנים, והוידאו שלהם מוכן, כי אם יש עוד דבר שהסידרה לימדה אותי, חוץ מלהיות הכי גאה שיש, זה שתמיד עדיף לצאת למסיבה מאשר להישאר בבית כדי לראות אחת בטלויזיה. מומין
היה זה לפני קצת פחות משנה, בחופש גדול. בשיא החום, הלחות המעיקה, אני הייתי. באמצע החופש הגדול, חסר מעש, תקוע בשיממון קייצי, התחלתי להרגיש מועקה עצומה. אין מילה אחרת. הרגשתי כמו חיה כלואה, כאילו אני תקוע בביצה מלאה ברפש מזוהם, וכל פעם שניסיתי להתנער פשוט התחשק לי יותר לקפוץ מאיזה גשר נחמד. הדיכאון הזה, האינטנסיבי ביותר שחוויתי בחיי, נמשך כחודש. חודש שלם של פחד, עצבות, רצון להתקרבל במיטה ולעולם לא להתעורר, לעולם לא להתמודד עם העולם האמיתי, ולא עם עצמי. לא ידעתי למה, ובמבט לאחור גם לא רציתי לדעת. האבן שהייתה תקועה לי עמוק בגרון לא נתנה לי לנשום, ובמקום לנסות להקיא אותה כמעט ונכנעתי, ושקעתי עוד ועוד, התמסרתי לגהנום שיצרתי לעצמי. ואז, יום שישי אחד, התיישבתי מול הטלויזיה, וראיתי את הפרק הראשון של "הכי גאים שיש". פאקינג וואו. הסידרה, שאכן הייתה עשוייה היטב, ואכן בורכה בלא קצת חתיכים ברמה עולמית, נתנה לי סטירה בפרצוף. כי הסידרה הזו היא יותר מבריאן, יותר ממייקל או ג´אסטין. כל הדמויות שם, על כל ההבדלים והאינדיבידואליות שלהן, גאות. הן אוהבות את עצמם, הן שלמות עם עצמן, והבעיות שלהן הם לא "אוי וי זמיר, אני אוהב זין", אלא "אוי וי זמיר, איזה זין לבחור?!". הפרק הראשון הצליח לעשות בתוך 45 דקות מה שכל מעגל החברים שלי ניסה ולא הצליח לעשות כחודש ימים. הוא גרם לי לחייך. הוא גרם לי לרצות לשיר, לרקוד, להיות גאה. לא להיות גאה בזה שאני הומו, אלא בזה שאני זה אני, לא הומו, לא גבר, לא כלום - אני. כאשר אני מנתח את אותו היום, אני מבין לא מעט דברים. אני מחלק את תהליך הקבלה העצמית ל-3 שלבים עקרוניים; הבנה, קבלה, ויציאה מהארון. אותו יום, אותו פרק, אז קיבלתי את עצמי. עוד פעם - לא את זה שאני הומו, לא את זה שאני "ככה" או "ככה", אלא קיבלתי את עצמי, כולי - שלם, אחד ומיוחד. מנקודה זו הכל היה שונה. הייתה לי תקווה, וזרעי הגאווה נטעו, ופרחו. התחלתי לשוחח עם אנשים, התחלתי לפגוש ידידים חדשים, התחלתי ללכת לאגודה ולמסיבות, וכמובן, כל יום שישי הייתי מול מסך הטלויזיה, לעולם לא מפספס פרק אחד. ועברה שנה, ואני עברתי כל כך הרבה. ואני לא רוצה להגיד שהשתנתי. אני התפתחתי. גדלתי. ועכשיו היא חוזרת. הסידרה שהיוותה את נקודת המפנה. ועכשיו כבר החברים יודעים, המשפחה יודעת, וטוב לי. ואני שמח. ואת הפרק ביום שבת, אני לא ראיתי. הקליטו לי וצפיתי בו לאחר מכן. הייתה מסיבה באגודה. "אבל מה זו פאקינג מסיבה באגודה לעומת סידרה ששינתה כל כך הרבה?" לפחות חלק ממכם בטח שואלים. ובכן, כאשר שאלתי עצמי האם להישאר בבית ולראות את הפרק או ללכת למסיבה, הבנתי; אני -צריך- ללכת למסיבה. במקום להישאר בבית ולראות את הסידרה, אני צריך לחגוג אותה, ואת גאוותי. אז החברים כבר מעודכנים, והוידאו שלהם מוכן, כי אם יש עוד דבר שהסידרה לימדה אותי, חוץ מלהיות הכי גאה שיש, זה שתמיד עדיף לצאת למסיבה מאשר להישאר בבית כדי לראות אחת בטלויזיה. מומין
