פרק מס´ 6
"הי! מה נשמע?" אמר ע´ בחמימות, בעודו פוסע אל תוך חנות התקליטים. "אממ.. הי.. אה, כלטוף. מה איתך?" ענה במהירות מומין, נלחץ מתפנית לא צפויה זו. עד לפני שניות מועטות מומין היה עסוק בדיפדוף בין תקליטי מוסיקה משנים עברו, ולפתע נתקל בע´. מייד ניסה לדחוף את ההזמנה למסיבה המסמנת את פתיחת חודש הגאווה בדום לכיסו האחורי, בנונשלטיות מזוייפת. "אני בסדר... מה יש לך ביד?" שאל ע´, היות שאפשר להגדירו בדרכים רבות, אבל ´טיפש´ אינה אחת מן הדרכים. "אממ.. סתם, כלום..." אמר מומין, בעוד שמעטה הנונשלטיות הרדודה מתקלף וחושף אגלי זעה על מצחו. "מה אתה עושה כאן?" אומר, מנסה לשנות נושא. "סתם באתי לקנות איתה דיסק... מה יש לך שם?" אמר, בעוד שמומין מנסה ללא הצלחה לדחוף את ההזמנה הגדולה לתוך כיסו האחורי הצנום. "כלום, נו!" צעק מומין, מעוצבן מהמתרחש. ע´ שלח ידו וחטף את ההזמנה מידו של מומין, עם חיוך שובב על פניו. חיוך זה נעלם תוך שניות מספר, לאחר שקרא את תוכן ההזמנה. באותה שניה מומין הרגיש שנפלה אבן אל תוך ביטנו, ולבו התמלה חששות, ויותר מכך, תהיות. "אממ... למה יש לך את ההזמנה הזאת?" שאל ע´, סדקי הססנות ממלאים את קולו הרך. "זה.. אהה.." מוחו של מומין רץ במסע מטורף למציאת סיבה אפשרית, תירוץ כלשהו, שיאפשר לו לשמור על ארונו. "אתה גיי?" שאל ע´, בעוד שנשימתו של מומין פסקה. "אמ..." פלט, לקח נשימה עמוקה, הרים סנטרו "כן." ע´ השפיל מבטו, ונשען על הקיר מאחוריו. "אבל תעשה לי טובה, בבקשה אל תספר. אני לא רוצה שידעו. לא כרגע." אמר מומין, לוקח צעד קדימה לכיוונו של ע´. "זה.. זה בסדר." אמר ע´ "האמתי.. שגם אני." אמר, והרים מבטו. עיניו פגשו את עיניו של מומין. ברגע זה התחוללה סערת רגשות בליבו של מומין. סקרנות, הפתעה, שמחה, ויותר מכל, התרגשות. רגשות אלו שעטו דרך גופו של מומין, וחיוך קטן נפרש על פניו. "ו..." אמר מומין, בידיעה שהוא צריך להגיד משהו. מה, לא ידע בדיוק. "ו..." השיב ע´, מזדקף מהקיר ששימש לו משענת. כעת המרחק בין ראשם של מומין וע´ החל להצטמצם לאיטו. מומין לא עצם עיניו, מביט בפניו של ע´, אליהן השתוקק במשך זמן כה רב מתקרבות אליו, שפתיו מתכוננות לפגוש את שלו. מומין עצם עיניו... ובנקודה זו, נקודת הרתיחה של החוויה, הרגע אליו יחלתי בליבי במשך חודשים רבים כבר, הרגע הבנאלי וקסום זה, פתחתי עיני, דפקתי את ראשי קלות בקיר שצמוד למיטתי. חזרתי לישון, בתקווה שלא לחלום עוד, לפחות לא הלילה. מומין
"הי! מה נשמע?" אמר ע´ בחמימות, בעודו פוסע אל תוך חנות התקליטים. "אממ.. הי.. אה, כלטוף. מה איתך?" ענה במהירות מומין, נלחץ מתפנית לא צפויה זו. עד לפני שניות מועטות מומין היה עסוק בדיפדוף בין תקליטי מוסיקה משנים עברו, ולפתע נתקל בע´. מייד ניסה לדחוף את ההזמנה למסיבה המסמנת את פתיחת חודש הגאווה בדום לכיסו האחורי, בנונשלטיות מזוייפת. "אני בסדר... מה יש לך ביד?" שאל ע´, היות שאפשר להגדירו בדרכים רבות, אבל ´טיפש´ אינה אחת מן הדרכים. "אממ.. סתם, כלום..." אמר מומין, בעוד שמעטה הנונשלטיות הרדודה מתקלף וחושף אגלי זעה על מצחו. "מה אתה עושה כאן?" אומר, מנסה לשנות נושא. "סתם באתי לקנות איתה דיסק... מה יש לך שם?" אמר, בעוד שמומין מנסה ללא הצלחה לדחוף את ההזמנה הגדולה לתוך כיסו האחורי הצנום. "כלום, נו!" צעק מומין, מעוצבן מהמתרחש. ע´ שלח ידו וחטף את ההזמנה מידו של מומין, עם חיוך שובב על פניו. חיוך זה נעלם תוך שניות מספר, לאחר שקרא את תוכן ההזמנה. באותה שניה מומין הרגיש שנפלה אבן אל תוך ביטנו, ולבו התמלה חששות, ויותר מכך, תהיות. "אממ... למה יש לך את ההזמנה הזאת?" שאל ע´, סדקי הססנות ממלאים את קולו הרך. "זה.. אהה.." מוחו של מומין רץ במסע מטורף למציאת סיבה אפשרית, תירוץ כלשהו, שיאפשר לו לשמור על ארונו. "אתה גיי?" שאל ע´, בעוד שנשימתו של מומין פסקה. "אמ..." פלט, לקח נשימה עמוקה, הרים סנטרו "כן." ע´ השפיל מבטו, ונשען על הקיר מאחוריו. "אבל תעשה לי טובה, בבקשה אל תספר. אני לא רוצה שידעו. לא כרגע." אמר מומין, לוקח צעד קדימה לכיוונו של ע´. "זה.. זה בסדר." אמר ע´ "האמתי.. שגם אני." אמר, והרים מבטו. עיניו פגשו את עיניו של מומין. ברגע זה התחוללה סערת רגשות בליבו של מומין. סקרנות, הפתעה, שמחה, ויותר מכל, התרגשות. רגשות אלו שעטו דרך גופו של מומין, וחיוך קטן נפרש על פניו. "ו..." אמר מומין, בידיעה שהוא צריך להגיד משהו. מה, לא ידע בדיוק. "ו..." השיב ע´, מזדקף מהקיר ששימש לו משענת. כעת המרחק בין ראשם של מומין וע´ החל להצטמצם לאיטו. מומין לא עצם עיניו, מביט בפניו של ע´, אליהן השתוקק במשך זמן כה רב מתקרבות אליו, שפתיו מתכוננות לפגוש את שלו. מומין עצם עיניו... ובנקודה זו, נקודת הרתיחה של החוויה, הרגע אליו יחלתי בליבי במשך חודשים רבים כבר, הרגע הבנאלי וקסום זה, פתחתי עיני, דפקתי את ראשי קלות בקיר שצמוד למיטתי. חזרתי לישון, בתקווה שלא לחלום עוד, לפחות לא הלילה. מומין
