פרק מס´ 2
השבוע עברו עלי הרבה מחשבות, הרבה נושאים והרבה דיונים אישיים. להגיד שיש לי הרבה שאלות זה understatment פראי, ורובן ללא תשובה, בנתיים. לא שזה דבר רע. אני מעדיף שיהיו לי הרבה שאלות, כי לשאול זה טוב. כמובן שתשובה מדי פעם עוזרת, אבל העולם היה מאוד משעמם אם היו לנו את כל התשובות לא? בכל מקרה, אני לא ממהר לשום מקום. אבל כשאני מסתכל אחורה, על השאלות שעלו, אני רואה דפוס מבצבץ בין סימני השאלה; העתיד מפחיד אותי. ומרגש אותי. בין אם זה העתיד עוד שנה-שנתיים, כשאני מתכנן לסיים את הבית-ספר ולצאת לעולם הגדול, או אם זה לאחר שאסיים בגיל 20 ומשהו את התואר בעיצוב ואצטרך להיכנס אל עולם עיצוב גראפי לוחמני, או אם זה בגיל 50 כשנעורי יחלפו. אני מפחד לעמוד על רגלי פן אפול על התחת שלי, אבל אני מצפה לזה, כי רק אז יהיה לי סיכוי אמיתי לא סתם לעמוד, אלא לעוף. כאשר בן אדם צעיר כמוני (17 וחודש, בערך), יש לו מותרויות מסויימות, או כך זה לפחות אצלי. מותרות של מחייה ברמת חיים גבוהה, בתוך מעטפה כלכלית של הורי. מותרות שאני יכול לעמוד במקום ולהגיד לעצמי "קח את הזמן, תנשום, תרגע". אבל זה לא רק פחד מהצד הכלכלי או אפילו התעסוקתי של העתיד. זוגיות ואושר, שני נושאים שבכמעת כל גיל תופסים נתח גדול מהאנרגיה והזמן של כל אחד מאיתנו, שניהם מעסיקים אותי גם כן. ומה הנקודה שלי? אני לא יודע. לא נראה לי שהיא קיימת. אבל אני יכול להגיד, ואני אומר לעצמי כל יום - תרגע. תנשום. יש לי חיים טובים. אני מוקף באנשים טובים, פאק איט, אני בן אדם טוב. ואני מתקדם. אני יודע איפה אני רוצה להיות, ואני שמח להגיד שאני בדרך לשם. ובנאיביות/שחצנות צעירה אני יודע, אולי לא בראש אבל בלב, שכל קושי בדרכי, ובסוף כל מאבק, גם אם אפול, זה רק יעקב אותי לרגע. שום דבר לא יעצור אותי. אנשים יגידו שאולי אני שחצן. אולי אני חולה בנאיביות קוסמית. רוב הסיכויים שכן. אבל אתם יודעים מה? זין בהם. הם רק מכשול קטן, וכבר אמרתי את דעתי על מכשולים. מומין Takin` it one step at a time
השבוע עברו עלי הרבה מחשבות, הרבה נושאים והרבה דיונים אישיים. להגיד שיש לי הרבה שאלות זה understatment פראי, ורובן ללא תשובה, בנתיים. לא שזה דבר רע. אני מעדיף שיהיו לי הרבה שאלות, כי לשאול זה טוב. כמובן שתשובה מדי פעם עוזרת, אבל העולם היה מאוד משעמם אם היו לנו את כל התשובות לא? בכל מקרה, אני לא ממהר לשום מקום. אבל כשאני מסתכל אחורה, על השאלות שעלו, אני רואה דפוס מבצבץ בין סימני השאלה; העתיד מפחיד אותי. ומרגש אותי. בין אם זה העתיד עוד שנה-שנתיים, כשאני מתכנן לסיים את הבית-ספר ולצאת לעולם הגדול, או אם זה לאחר שאסיים בגיל 20 ומשהו את התואר בעיצוב ואצטרך להיכנס אל עולם עיצוב גראפי לוחמני, או אם זה בגיל 50 כשנעורי יחלפו. אני מפחד לעמוד על רגלי פן אפול על התחת שלי, אבל אני מצפה לזה, כי רק אז יהיה לי סיכוי אמיתי לא סתם לעמוד, אלא לעוף. כאשר בן אדם צעיר כמוני (17 וחודש, בערך), יש לו מותרויות מסויימות, או כך זה לפחות אצלי. מותרות של מחייה ברמת חיים גבוהה, בתוך מעטפה כלכלית של הורי. מותרות שאני יכול לעמוד במקום ולהגיד לעצמי "קח את הזמן, תנשום, תרגע". אבל זה לא רק פחד מהצד הכלכלי או אפילו התעסוקתי של העתיד. זוגיות ואושר, שני נושאים שבכמעת כל גיל תופסים נתח גדול מהאנרגיה והזמן של כל אחד מאיתנו, שניהם מעסיקים אותי גם כן. ומה הנקודה שלי? אני לא יודע. לא נראה לי שהיא קיימת. אבל אני יכול להגיד, ואני אומר לעצמי כל יום - תרגע. תנשום. יש לי חיים טובים. אני מוקף באנשים טובים, פאק איט, אני בן אדם טוב. ואני מתקדם. אני יודע איפה אני רוצה להיות, ואני שמח להגיד שאני בדרך לשם. ובנאיביות/שחצנות צעירה אני יודע, אולי לא בראש אבל בלב, שכל קושי בדרכי, ובסוף כל מאבק, גם אם אפול, זה רק יעקב אותי לרגע. שום דבר לא יעצור אותי. אנשים יגידו שאולי אני שחצן. אולי אני חולה בנאיביות קוסמית. רוב הסיכויים שכן. אבל אתם יודעים מה? זין בהם. הם רק מכשול קטן, וכבר אמרתי את דעתי על מכשולים. מומין Takin` it one step at a time
