פרק מס´ 11
ירדתי מהאוטובוס. התחלתי לצעוד באותה דרך בחופזה, ממהר, גם כדי לא לאחר יותר מדי, ויותר מכך, לא לעצור. ככול שאני מתקדם, צעד אחר צעד, מראות ישנים חוזרים אלי, וגורמים לי לחשוב, להיזכר באותה תקופה. גלי התרגשות מעורבים בפחד התחזקו עם כל דה ז´ה וו, עם כל זיכרון מאותם זמנים מתוקים-חמוצים. ואני צועד, ממשיך הלאה. כמעט הגעתי. כעת אני למעלה, בגן העליון, מביט למטה על הטיילת, על החוף, על הים היפיפה בו ביליתי שעות על פני שעות. אני צועד למטה, אבל במוחי אני במועדון הגלישה, מוזג לעצמי כוס מיים אחרי אימון ארוך. אני צועד למטה, אבל במוחי אני גולש בים, רחוק כל כך מהחוף עד שהוא נראה קטן כל כך, מנותק כל כך, וכל מה שנותר הוא רחש הגלים והרוח. הרוח. הרוח תמיד נשארת. היא נושאת עימה את ריח הים, ובנקודה זו הלב שלי באמת מתחיל לדפוק חזק. מה אני עושה כאן? מסיבת סוף שנה. של הוועד של קבוצות הנוער. הבטחתי. הבטחתי. וכמה שהתחבטתי והתחרטתי וחשבתי בתוך עצמי, אני כאן. לפני שלוש שנים הייתי כאן הרבה יותר. הייתי גולש רוח באותה תקופה. בנבחרת, לא פחות. לא הייתי טוב במיוחד, לפחות לא יחסית לשאר חברי הקבוצה, אבל אני אהבתי את הים. אהבתי את הרוח. אהבתי להרגיש את העוצמה בידיים, לשלוט במפרש ולשוט על פני גלי הים, אחת מהיצירות המדהימות ביותר בעולם. ובעוד שבים העברתי את הזמנים הטובים ביותר בחיי, על החוף, במועדון, הייתי אומלל. שנאתי את האנשים, שנאתי את התחרותיות. יותר מכל, שנאתי את עצמי. כי ידעתי. מבחינה מסויימת תמיד ידעתי, אבל באותה נקודה ממש ידעתי. וניסיתי לשכוח, ניסיתי להדחיק, ניסיתי להיות בשקט, כל כך בשקט, ככה שאני לא אפריע. לא אפריע לעצמי, לא לאחרים, לכלום, רק אני והמחשבות האסורות, השנואות עלי, ומאבקי בהן. וכך, בקיום שכזה, בו אני חיי את התקופות היפיפיות, את הימים השלמים בהם גלשתי בים, בצמוד לתקופה החשוכה של הדחקה וכאב, המשכתי. המשכתי עד שיום אחד - הפסקתי. לא יכולתי יותר. נמאס לי. ומאז לא חזרתי. והנה אני עומד שם, על אותו חוף, ליד לאותו מועדון, על שפת אותו הים, בן אדם שונה. שלם. מודע. ומפחד. פחדתי. אני עדיין פוחד. ואני נכנס למסיבה על החוף, מנסה להירגע. לאחר חצי שעה אני רואה את המועדון סגור, את החוף נטוש, חוץ מחברי המסיבה. אני בסדר. אני בטוח. הכל טוב, אני אומר לעצמי. אבל עצם העובשה שפחדתי, עצם העובדה שאני חוזר על המשפטים הללו כאילו היו מנטרה, פעם אחר פעם, הפחידה אותי. אני עומד שם, אני, בן אדם, הומו - ומולי עומד אותו בחור. צעיר יותר, שמנמן יותר, כואב יותר. ואני רוצה לחבק אותו, אני רוצה לאהוב אותו. אני רוצה להגיד לו שהכל יהיה בסדר, אבל אני יודע שלא הכל יהיה בסדר. לא כל עוד אני מפחד. לא כל עוד אני צריך לגלגל מנטרות במוחי. מאוחר. זה כבר לא החוף שלי. אני כאן לבד, אחד עם רבים. יותר נינוח, יותר רגוע. המאבק, המפגש, החיכוך בין ההווה לעבר נפסק. עברתי הלאה. אני רוצה לחזור הביתה, ואני מחפש טרמפ. אבל אין. וכך, לאחר שאני מתייאש, ומחליט לחכות עד הבוקר עד לאוטובוסים, אני מתייבש עם קבוצה של אנשים לא מוכרים מהמסיבה. וכמו שכל ציניקן יודע, חוק מרפי חי ובועט, במיוחד בקהילתנו הקטנטנה. הם מאותה עיר כמוני. ועכשיו אני כבר מרגיש יותר טוב. אני עם אנשים, אנשים שלא איכפת להם, שאת אישורם אני לא צריך, היות שהוא מחולק חינם לכל אחד. והאנשים, האנשים שאת אישורם לא קיבלתי לפני שלוש שנים, אנשים אלו לא שם יותר. הם רחוקים ממני. מאוחר בלילה. אני עייף. בדמי זרם לא קצת אנדרלנין בלילה. חיוך עולה על פני. אולי הדחקתי. ראיתי שאין ממה לפחד, לכן החלטתי להפסיק להקשיב לפחד ופשוט לתקוע אותו כמה שיותר עמוק מתחת לחול, אבל הוא כבר לא שם. אני צריך להנות. אני חייב את זה. לי. לעצמי מלפני שלוש שנים. אני חייב להיות חופשי, כי אז לא יכולתי. החבורה מעירי צעירים. בני 15-16, הם קטנים ממני בשנה, חלקם שנתיים. וכיאה לצעירים, הם מתנסים, הם חסרי גבולות, הם חסרי דאגה. "ניסוי וטעיה" שינן אחד מהם, בעודו מתנשק עם שני בנות בו זמנית. ושיהיה ברור - נשיקות. התמזמזויות. לא יותר. "ניסוי וטעיה?" שאלתי את עצמי. אני לא עושה ניסויים. אני יודע מי אני, מה אני, איך אני. לא, זה לא ניסוי וטעיה. לא בשבילי. זה סתם כייף. וזה בדיוק מה שהיה כשהצטרפתי - סתם כייף. ועכשיו, יומיים אחרי, אני עדיין לא בטוח מה התהליך הנפשי שעברתי באותו לילה. אבל אני יודע שבסופו אני נהנתי. אני התמודדתי. שאלתי, ואמנם לא קיבלתי את כל התשובות, אבל כל התשובות לא תמיד עוזרות. וכמובן, ההתמזמזויות לא הזיקו. מומין עושה מחר עגיל בגבה? כנראה. למה? מתחשק לו.
ירדתי מהאוטובוס. התחלתי לצעוד באותה דרך בחופזה, ממהר, גם כדי לא לאחר יותר מדי, ויותר מכך, לא לעצור. ככול שאני מתקדם, צעד אחר צעד, מראות ישנים חוזרים אלי, וגורמים לי לחשוב, להיזכר באותה תקופה. גלי התרגשות מעורבים בפחד התחזקו עם כל דה ז´ה וו, עם כל זיכרון מאותם זמנים מתוקים-חמוצים. ואני צועד, ממשיך הלאה. כמעט הגעתי. כעת אני למעלה, בגן העליון, מביט למטה על הטיילת, על החוף, על הים היפיפה בו ביליתי שעות על פני שעות. אני צועד למטה, אבל במוחי אני במועדון הגלישה, מוזג לעצמי כוס מיים אחרי אימון ארוך. אני צועד למטה, אבל במוחי אני גולש בים, רחוק כל כך מהחוף עד שהוא נראה קטן כל כך, מנותק כל כך, וכל מה שנותר הוא רחש הגלים והרוח. הרוח. הרוח תמיד נשארת. היא נושאת עימה את ריח הים, ובנקודה זו הלב שלי באמת מתחיל לדפוק חזק. מה אני עושה כאן? מסיבת סוף שנה. של הוועד של קבוצות הנוער. הבטחתי. הבטחתי. וכמה שהתחבטתי והתחרטתי וחשבתי בתוך עצמי, אני כאן. לפני שלוש שנים הייתי כאן הרבה יותר. הייתי גולש רוח באותה תקופה. בנבחרת, לא פחות. לא הייתי טוב במיוחד, לפחות לא יחסית לשאר חברי הקבוצה, אבל אני אהבתי את הים. אהבתי את הרוח. אהבתי להרגיש את העוצמה בידיים, לשלוט במפרש ולשוט על פני גלי הים, אחת מהיצירות המדהימות ביותר בעולם. ובעוד שבים העברתי את הזמנים הטובים ביותר בחיי, על החוף, במועדון, הייתי אומלל. שנאתי את האנשים, שנאתי את התחרותיות. יותר מכל, שנאתי את עצמי. כי ידעתי. מבחינה מסויימת תמיד ידעתי, אבל באותה נקודה ממש ידעתי. וניסיתי לשכוח, ניסיתי להדחיק, ניסיתי להיות בשקט, כל כך בשקט, ככה שאני לא אפריע. לא אפריע לעצמי, לא לאחרים, לכלום, רק אני והמחשבות האסורות, השנואות עלי, ומאבקי בהן. וכך, בקיום שכזה, בו אני חיי את התקופות היפיפיות, את הימים השלמים בהם גלשתי בים, בצמוד לתקופה החשוכה של הדחקה וכאב, המשכתי. המשכתי עד שיום אחד - הפסקתי. לא יכולתי יותר. נמאס לי. ומאז לא חזרתי. והנה אני עומד שם, על אותו חוף, ליד לאותו מועדון, על שפת אותו הים, בן אדם שונה. שלם. מודע. ומפחד. פחדתי. אני עדיין פוחד. ואני נכנס למסיבה על החוף, מנסה להירגע. לאחר חצי שעה אני רואה את המועדון סגור, את החוף נטוש, חוץ מחברי המסיבה. אני בסדר. אני בטוח. הכל טוב, אני אומר לעצמי. אבל עצם העובשה שפחדתי, עצם העובדה שאני חוזר על המשפטים הללו כאילו היו מנטרה, פעם אחר פעם, הפחידה אותי. אני עומד שם, אני, בן אדם, הומו - ומולי עומד אותו בחור. צעיר יותר, שמנמן יותר, כואב יותר. ואני רוצה לחבק אותו, אני רוצה לאהוב אותו. אני רוצה להגיד לו שהכל יהיה בסדר, אבל אני יודע שלא הכל יהיה בסדר. לא כל עוד אני מפחד. לא כל עוד אני צריך לגלגל מנטרות במוחי. מאוחר. זה כבר לא החוף שלי. אני כאן לבד, אחד עם רבים. יותר נינוח, יותר רגוע. המאבק, המפגש, החיכוך בין ההווה לעבר נפסק. עברתי הלאה. אני רוצה לחזור הביתה, ואני מחפש טרמפ. אבל אין. וכך, לאחר שאני מתייאש, ומחליט לחכות עד הבוקר עד לאוטובוסים, אני מתייבש עם קבוצה של אנשים לא מוכרים מהמסיבה. וכמו שכל ציניקן יודע, חוק מרפי חי ובועט, במיוחד בקהילתנו הקטנטנה. הם מאותה עיר כמוני. ועכשיו אני כבר מרגיש יותר טוב. אני עם אנשים, אנשים שלא איכפת להם, שאת אישורם אני לא צריך, היות שהוא מחולק חינם לכל אחד. והאנשים, האנשים שאת אישורם לא קיבלתי לפני שלוש שנים, אנשים אלו לא שם יותר. הם רחוקים ממני. מאוחר בלילה. אני עייף. בדמי זרם לא קצת אנדרלנין בלילה. חיוך עולה על פני. אולי הדחקתי. ראיתי שאין ממה לפחד, לכן החלטתי להפסיק להקשיב לפחד ופשוט לתקוע אותו כמה שיותר עמוק מתחת לחול, אבל הוא כבר לא שם. אני צריך להנות. אני חייב את זה. לי. לעצמי מלפני שלוש שנים. אני חייב להיות חופשי, כי אז לא יכולתי. החבורה מעירי צעירים. בני 15-16, הם קטנים ממני בשנה, חלקם שנתיים. וכיאה לצעירים, הם מתנסים, הם חסרי גבולות, הם חסרי דאגה. "ניסוי וטעיה" שינן אחד מהם, בעודו מתנשק עם שני בנות בו זמנית. ושיהיה ברור - נשיקות. התמזמזויות. לא יותר. "ניסוי וטעיה?" שאלתי את עצמי. אני לא עושה ניסויים. אני יודע מי אני, מה אני, איך אני. לא, זה לא ניסוי וטעיה. לא בשבילי. זה סתם כייף. וזה בדיוק מה שהיה כשהצטרפתי - סתם כייף. ועכשיו, יומיים אחרי, אני עדיין לא בטוח מה התהליך הנפשי שעברתי באותו לילה. אבל אני יודע שבסופו אני נהנתי. אני התמודדתי. שאלתי, ואמנם לא קיבלתי את כל התשובות, אבל כל התשובות לא תמיד עוזרות. וכמובן, ההתמזמזויות לא הזיקו. מומין עושה מחר עגיל בגבה? כנראה. למה? מתחשק לו.
