פרק מס´ 1
אז החלטתי. אני כותב יומן. בערך. כל שבוע אני מתיישב וכותב. קטע על מה שעור עלי, או סתם מחשבה רנדומלית. אין לי כוונה לעשות כאן באמת יומן אישי כי אז זה יהפוך למעיין דיווח "אלא הם חיי". אין לי כוח לזה. בגלל שבמחשבות ורגשות עוסקים אנו, אל תצפו תמיד למאמר מנוסח היטב או הגיוני. קצת מידע לפני שמתחילים: מומין, בן 17, איזור השרון. התחיל להתקרב לקהילה לפני חצי שנה, בערך. לאחר אקספוזיציה מהירה זו, מתחילים. --- כל כמה זמן אני נכנס לדיכאון. דיכאון אימתני, כזה שרוצים להתכרבל מתחת לשמיכת פוך ולירות עם עוזי בכל מי שמעיז להפריע למנוחה. אצלי הדיכאונות מלווים בשני סממנים עיקריים: בהיותי בן אדם חובב מוסיקה, אני מתחבר לשיר אחד וטוחן אותו במערכת כל הזמן. כמובן שאנחנו לא מדברים כאן על הסינגל החדש של בריטני ספירס, אלא על שירים קצת פחות מאושרים. בדיכאון הענקי האחרון שלי, שהיה בחופש הגדול, היה זה השיר של Coldplay, Trouble. הסממן השני, שמשמש כמעיין אור בקצה המנהרה, הוא שאחרי כל דיכאון ענקי שכזה, מעיין שפל רוחני ונפשי, החיים שלי נהפכים לטובים. הדיכאון הקודם, שכפי שאמרנו התרחש בתקופת החופש הגדול, נקטע באכזריות ע"י הפרק הראשון של הכי גאים. אז הבנתי שאני כלוא, ושאני צריך להשתחרר. אז הלכתי לאגודה. הכרתי אנשים ומצאתי ידידים. משם המצב נהיה רק יותר ויותר טוב. וכיום מצבי באמת טוב. נורא טוב. אני מרגיש טוב, נראה טוב, המשפחה כבר יודעת ומקבלת בצורה מדהימה, יש ידידים, טוב לי. אבל מה הם חיי הומו ללא טרגדיה יוונית תקופתית? הרשו לי לנמק: ילד בכיתתי, נקרא לו ע´. ע´ חמוד. מאוד. וחכם. ומצחיק. חוץ מכל תכונות אלו, הגיידר שלי מצפצף כל פעם שאני לידו כאילו שהיה זה פלאפון באמצע סרט מותח. לפני כמה חודשים היה לי... נגדיר זאת כCrush על הבחור. חוץ מהתכונות שכבר ציינתי, הוא התחיל לסמל זוגיות ואינטימיות בשבילי. כמובן שאחרי כמה חוויות, הבנתי שאני לא צריך אותו לא לזה ולא לזה. האשליה נשברה, והוא איבד הרבה מהקסם שמשך אותי אליו בתחילה. אבל אשמתי שהוא פשוט מקסים? ואני לא יודע למה, אבל היום, בעודי מקשיב לדיסקמן שלי בשיעור היסטוריה, התנגן שיר שצבט לי את הלב. Skunk Anansie - Infidelity (Only You). השיר מדבר על אהבה לאובייקט שאי אפשר להשיג. שיר קורע לב, מרגש (הסולנית לסבית, אגב). שמעתי אותו שוב ושוב, וכל פעם העיניים נדדו אליו. לא יודע למה. החיים שלי טובים. למה אני מראה סיפטומים של התאהבות ילדותית בילד? אולי המוסיקה השפיעה עלי. אולי סתם הרגשתי לא טוב. אבל כשחזרתי הביתה, נכנסתי תחת הפוך. ומה עכשיו? עכשיו ממשיכים. אין טעם לבזבז זמן ורגשות על מאבקים בלתי אפשריים שמתרחשים בעיקר בתוך הראש שלי. לי, אישית, יש שירים יותר טובים לשמוע.
אז החלטתי. אני כותב יומן. בערך. כל שבוע אני מתיישב וכותב. קטע על מה שעור עלי, או סתם מחשבה רנדומלית. אין לי כוונה לעשות כאן באמת יומן אישי כי אז זה יהפוך למעיין דיווח "אלא הם חיי". אין לי כוח לזה. בגלל שבמחשבות ורגשות עוסקים אנו, אל תצפו תמיד למאמר מנוסח היטב או הגיוני. קצת מידע לפני שמתחילים: מומין, בן 17, איזור השרון. התחיל להתקרב לקהילה לפני חצי שנה, בערך. לאחר אקספוזיציה מהירה זו, מתחילים. --- כל כמה זמן אני נכנס לדיכאון. דיכאון אימתני, כזה שרוצים להתכרבל מתחת לשמיכת פוך ולירות עם עוזי בכל מי שמעיז להפריע למנוחה. אצלי הדיכאונות מלווים בשני סממנים עיקריים: בהיותי בן אדם חובב מוסיקה, אני מתחבר לשיר אחד וטוחן אותו במערכת כל הזמן. כמובן שאנחנו לא מדברים כאן על הסינגל החדש של בריטני ספירס, אלא על שירים קצת פחות מאושרים. בדיכאון הענקי האחרון שלי, שהיה בחופש הגדול, היה זה השיר של Coldplay, Trouble. הסממן השני, שמשמש כמעיין אור בקצה המנהרה, הוא שאחרי כל דיכאון ענקי שכזה, מעיין שפל רוחני ונפשי, החיים שלי נהפכים לטובים. הדיכאון הקודם, שכפי שאמרנו התרחש בתקופת החופש הגדול, נקטע באכזריות ע"י הפרק הראשון של הכי גאים. אז הבנתי שאני כלוא, ושאני צריך להשתחרר. אז הלכתי לאגודה. הכרתי אנשים ומצאתי ידידים. משם המצב נהיה רק יותר ויותר טוב. וכיום מצבי באמת טוב. נורא טוב. אני מרגיש טוב, נראה טוב, המשפחה כבר יודעת ומקבלת בצורה מדהימה, יש ידידים, טוב לי. אבל מה הם חיי הומו ללא טרגדיה יוונית תקופתית? הרשו לי לנמק: ילד בכיתתי, נקרא לו ע´. ע´ חמוד. מאוד. וחכם. ומצחיק. חוץ מכל תכונות אלו, הגיידר שלי מצפצף כל פעם שאני לידו כאילו שהיה זה פלאפון באמצע סרט מותח. לפני כמה חודשים היה לי... נגדיר זאת כCrush על הבחור. חוץ מהתכונות שכבר ציינתי, הוא התחיל לסמל זוגיות ואינטימיות בשבילי. כמובן שאחרי כמה חוויות, הבנתי שאני לא צריך אותו לא לזה ולא לזה. האשליה נשברה, והוא איבד הרבה מהקסם שמשך אותי אליו בתחילה. אבל אשמתי שהוא פשוט מקסים? ואני לא יודע למה, אבל היום, בעודי מקשיב לדיסקמן שלי בשיעור היסטוריה, התנגן שיר שצבט לי את הלב. Skunk Anansie - Infidelity (Only You). השיר מדבר על אהבה לאובייקט שאי אפשר להשיג. שיר קורע לב, מרגש (הסולנית לסבית, אגב). שמעתי אותו שוב ושוב, וכל פעם העיניים נדדו אליו. לא יודע למה. החיים שלי טובים. למה אני מראה סיפטומים של התאהבות ילדותית בילד? אולי המוסיקה השפיעה עלי. אולי סתם הרגשתי לא טוב. אבל כשחזרתי הביתה, נכנסתי תחת הפוך. ומה עכשיו? עכשיו ממשיכים. אין טעם לבזבז זמן ורגשות על מאבקים בלתי אפשריים שמתרחשים בעיקר בתוך הראש שלי. לי, אישית, יש שירים יותר טובים לשמוע.