פרק ב' בחיי ה-X
ה-X נמצא זמן מה בקשר שבסיסו התחיל בימי נשואינו. בינתיים התגרשנו, אחרינו גם היא התגרשה, and they live happily ever after. אלא שיש עוד כמה גורמים במשוואה הפשוטה הזאת, שלא נלקחו בחשבון. הילדים. הילדים שלנו. הילדים שלה. הילדים שלנו מתראים עם האבא פעם-פעמיים בשבוע ואחת לשבועיים- סופשבוע. גם כשהם באים לביתו, תשומת ליבו של האב נתונה לילדיה, הצעירים יותר. רק בשבועות האחרונים הבן שלי התחיל לדבר על דברים שמטרידים אותו שם- אצל האבא, היכן שהכל נעשה בסודי סודות ("אל תספרו לאמא" - מוכר למישהו?). השבוע הגיעו אליו והופתעו לראות ארגזי צעצועים ובגדים, חדר בבית שמתחיל להתרוקן ולהתמלא בדברי הילדים שלה, הערכות למעבר קבע. הבן שלנו (16.5) נדהם. הצעירה יותר עזרה לפרק דברים. איש לא הכין אותם לזה. "גם ככה הוא לא מתייחס אלינו. הוא כל הזמן עסוק בלפנק את הילדים שלה". והוא, הבן, דואג שהם יפגעו. והוא דואג שהאבא ייפגע ממנה. והוא חושש ש"היא" לא תרשה להם לבוא יותר לביתו של האב. הוא כועס כל כך שלא שתפו אותו. ופתאום הוא בא והתחיל "לשפוך" הכל. וכל כך כואב לי עליו. הסברתי לו שהאב תמיד ישאר האבא שלו ושל הבת. שהוא אוהב אותם ואיש לא ימנע ממנו לראותם. שהוא מנסה לבנות לו חיי משפחה חדשים. בקשתי שינסה ליזום איתו שיחה ויסביר לו מה הוא מרגיש (הוא ניסה, וה-X התחיל להעליב אותו), שיספר לו על הפחדים והחששות. ואני, ה-X של ה-X צריכה להסביר לבן שלנו על אופן החשיבה של האב... כי מי שהיה צריך - לא טרח לעשות כך. לדעתי, ה-X היה צריך קודם כל לשבת ולשוחח עם הילדים. לשתף אותם בהחלטה שתשפיע על חייהם איתו. לתת להם לפרוק. לא להציב כעובדה מוגמרת. ובימים כאלה, מתחשק לי לטלטל אותו ולומר לו: תראה איך אתה פוגע בילדים שלך!! מאיפה האטימות הזאת? ומרגישה כל כך חסרת אונים מול הפגיעה הזאת בהם.
ה-X נמצא זמן מה בקשר שבסיסו התחיל בימי נשואינו. בינתיים התגרשנו, אחרינו גם היא התגרשה, and they live happily ever after. אלא שיש עוד כמה גורמים במשוואה הפשוטה הזאת, שלא נלקחו בחשבון. הילדים. הילדים שלנו. הילדים שלה. הילדים שלנו מתראים עם האבא פעם-פעמיים בשבוע ואחת לשבועיים- סופשבוע. גם כשהם באים לביתו, תשומת ליבו של האב נתונה לילדיה, הצעירים יותר. רק בשבועות האחרונים הבן שלי התחיל לדבר על דברים שמטרידים אותו שם- אצל האבא, היכן שהכל נעשה בסודי סודות ("אל תספרו לאמא" - מוכר למישהו?). השבוע הגיעו אליו והופתעו לראות ארגזי צעצועים ובגדים, חדר בבית שמתחיל להתרוקן ולהתמלא בדברי הילדים שלה, הערכות למעבר קבע. הבן שלנו (16.5) נדהם. הצעירה יותר עזרה לפרק דברים. איש לא הכין אותם לזה. "גם ככה הוא לא מתייחס אלינו. הוא כל הזמן עסוק בלפנק את הילדים שלה". והוא, הבן, דואג שהם יפגעו. והוא דואג שהאבא ייפגע ממנה. והוא חושש ש"היא" לא תרשה להם לבוא יותר לביתו של האב. הוא כועס כל כך שלא שתפו אותו. ופתאום הוא בא והתחיל "לשפוך" הכל. וכל כך כואב לי עליו. הסברתי לו שהאב תמיד ישאר האבא שלו ושל הבת. שהוא אוהב אותם ואיש לא ימנע ממנו לראותם. שהוא מנסה לבנות לו חיי משפחה חדשים. בקשתי שינסה ליזום איתו שיחה ויסביר לו מה הוא מרגיש (הוא ניסה, וה-X התחיל להעליב אותו), שיספר לו על הפחדים והחששות. ואני, ה-X של ה-X צריכה להסביר לבן שלנו על אופן החשיבה של האב... כי מי שהיה צריך - לא טרח לעשות כך. לדעתי, ה-X היה צריך קודם כל לשבת ולשוחח עם הילדים. לשתף אותם בהחלטה שתשפיע על חייהם איתו. לתת להם לפרוק. לא להציב כעובדה מוגמרת. ובימים כאלה, מתחשק לי לטלטל אותו ולומר לו: תראה איך אתה פוגע בילדים שלך!! מאיפה האטימות הזאת? ומרגישה כל כך חסרת אונים מול הפגיעה הזאת בהם.
