פרצופים
בני בן ה-6 וחצי, התחיל פתאום לעשות פרצופים. תמיד אהב קצת לעשות פרצופים, והיה מצחיק את עצמו ואת אחיו הקטן, אבל עכשיו זו ממש מכה. הוא עושה פרצופים כל הזמן - בתגובה לפניה אליו, כשאני מעירה לו על משהו, כשהוא מתרגש, וכמובן סתם ככה, בלי שום סיבה נראית לעין. אז לפעמים זה נחמד, אבל לפעמים זה ממש לא נעים - לגבי מבוגרים מסוימים זה נתפס כמעליב, לפעמים זה יוצר רושם רע (וכן, לא נעים שחושבים שהילד שלך מוזר), ומה אני אגיד - הרבה פעמים זה פשוט סתם מעצבן. אבל על כל אלה אני יכולה להתגבר. הבעיה העיקרית שלי, היא שבעוד כחודשיים נעבור למקום חדש לגמרי, ושם הוא יעלה לכיתה א' עם ילדים חדשים ואני חוששת שזה יכול להקשות עליו מבחינה חברתית. גם ככה הוא ילד שלא קל לו - אוהב מאד חברת ילדים אחרים, ובגן הנוכחי יש לו חברים טובים, אבל יש תחושה שלא תמיד הוא מבין עד הסוף סיטואיות חברתיות, ולא תמיד יודע להתאים את ההתנהגות שלו אליהן (ברמה שמתאימה לילד בגילו, לא יותר). התנהגות חריגה כזו בטח לא תקל עליו, והבעיה היא שאני רואה שזה ממש הופך להרגל, שיהיה קשה להיפטר ממנו. אז בהתחלה צחקנו, אח"כ התעלמנו, ועכשיו אני כבר ממש מעירה לו, לפעמים בתקיפות (לא בכעס) - אומרת לו שלא נעים לי שהוא עושה פרצופים - למשל באוכל, שלא נעים לאכול ככה, ובהזדמנויות אחרות, כשזה נראה מאד לא מותאם. האם אני עושה נכון? ומה עוד אתן מציעות, אם בכלל?
בני בן ה-6 וחצי, התחיל פתאום לעשות פרצופים. תמיד אהב קצת לעשות פרצופים, והיה מצחיק את עצמו ואת אחיו הקטן, אבל עכשיו זו ממש מכה. הוא עושה פרצופים כל הזמן - בתגובה לפניה אליו, כשאני מעירה לו על משהו, כשהוא מתרגש, וכמובן סתם ככה, בלי שום סיבה נראית לעין. אז לפעמים זה נחמד, אבל לפעמים זה ממש לא נעים - לגבי מבוגרים מסוימים זה נתפס כמעליב, לפעמים זה יוצר רושם רע (וכן, לא נעים שחושבים שהילד שלך מוזר), ומה אני אגיד - הרבה פעמים זה פשוט סתם מעצבן. אבל על כל אלה אני יכולה להתגבר. הבעיה העיקרית שלי, היא שבעוד כחודשיים נעבור למקום חדש לגמרי, ושם הוא יעלה לכיתה א' עם ילדים חדשים ואני חוששת שזה יכול להקשות עליו מבחינה חברתית. גם ככה הוא ילד שלא קל לו - אוהב מאד חברת ילדים אחרים, ובגן הנוכחי יש לו חברים טובים, אבל יש תחושה שלא תמיד הוא מבין עד הסוף סיטואיות חברתיות, ולא תמיד יודע להתאים את ההתנהגות שלו אליהן (ברמה שמתאימה לילד בגילו, לא יותר). התנהגות חריגה כזו בטח לא תקל עליו, והבעיה היא שאני רואה שזה ממש הופך להרגל, שיהיה קשה להיפטר ממנו. אז בהתחלה צחקנו, אח"כ התעלמנו, ועכשיו אני כבר ממש מעירה לו, לפעמים בתקיפות (לא בכעס) - אומרת לו שלא נעים לי שהוא עושה פרצופים - למשל באוכל, שלא נעים לאכול ככה, ובהזדמנויות אחרות, כשזה נראה מאד לא מותאם. האם אני עושה נכון? ומה עוד אתן מציעות, אם בכלל?