פרץ מתחיל לזגזג
היום פרץ מתחיל להשמיע זמירות וניגונים חדשים, לקח לו מספר חודשים להבין כי המדיניות שלו הביאה את מפלגת העבודה למצב הגרוע ביותר בו הייתה אי פעם וכי ראשו בסכנה. מה נותר לו לעשות? במקום להודות כי כניסתו לממשלת קואליציה הייתה אסון וכמוה התמיכה של מנהיגי העבודה במלחמה המזוהמת כאשר פרץ משמש כשר מלחמה הייתה בגידה נוראה, כאילו ולא קרה כלום הוא מודיע היום כי יתמוך בוועדת חקרה ממלכתית ויתנגד לתקציב ל2007 שיחתוך בבשר החי של העובדים והעניים. אולי הוא לא מסוגל להסביר מדוע נכנס לממשלה עם מפלגה בורגנית כקדימה, אולם כל בר דעת מבין כי ככל הנהגה ימנית של הסוציאל דמוקרטיה הוא פחד ממאבק מעמדי ורץ לחשום אותו בדרך הקלאסית ברית עם הבורגנות לה מכניעים את האינטרס של העובדים והעניים. על מפלגת העבודה לצאת מהקואליציה אליה אסור היה שתיכנס מתחילה, על חבריה להאמין יותר למורדים כברוורמן שגם הוא לא הוכיח עצמו ולא התנגד להיכנס לממשלת הקואליציה ולא התנגד למלחמה, ורק לאחרונה הוא מופיע כמורד. בחודשים הבאים יש לקוות יקום במפלגת העובדה אגף שמאלי של ממש. שיאבק למען שלטונו של מעמד הפועלים. לטובת אלו המתחילים להבין זאת אנו מעלים מאמר העוסק ב:בן-גוריון כמרקסיסט בשנים שבהן בן-גוריון ראה בעצמו מרקסיסט (1919-23), הוא לא רק ראה עצמו כתומכם של לנין ושל טרוצקי, אלא אף ראה באחדותו של מעמד העובדים בארץ את אבן היסוד למדיניותה של מפלגת העובדים. כל אדם המאמץ את השיטה המרקסיסטית אינו יכול, אלא להגיע למסקנה חד משמעית, כי הפתרון לשאלה הלאומית הקשה בארץ היא מדינת עובדים פדרטיבית בה לכל אחד משני העמים אוטונומיה טריטוריאלית שמלו כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי. ההוכחה לכך היא העמדות של בן גוריון בתקופה שהיה מרקסיסט. מאחר ופרק משמעותי זה בחייו של בן גוריון שהיה אז במחצית שנות השלושים שלו, גבר צעיר במלוא פריחתו, אינו ידוע לרבים, נטרח ונביא ציטטות המוכיחות כי עמדתו של בן גוריון, באותן השנים הנה העמדה של המרקסיסטים בארץ. בטרילוגיה העוסקת בביוגראפיה של בן גוריון כותב מיכאל בר זוהר בפרק הנקרא "מנהיג נערץ ושמו לנין" את הדברים הבאים: "בן גוריון וחבריו נטשו זה מכבר את תפיסתו של בר בורכוב, שחזה בשלב ראשון צמיחת חברה קפיטליסטית בארץ ישראל, ואחר כך מלחמת מעמדות ומהפכה סוציאליסטית בהנהגת הפועלים העבריים....עליהם לבנות את החברה החדשה כחברה סוציאליסטית, שוויונית קואפרטיבית" בשנת 1919 הוא קבע בלהט שהוא "מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון", שתוכניתו היא הדיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים של העם העברי", ושהוא "בולשביק" . ב1923 יצא בן גוריון לברית המועצות, שם שהה שלושה חודשים, ומספר מיכאל בר זוהר כי "חוויתו הגדולה כסוציאליסט, כאוהד ברית המועצות, נזדמנה לו ב-7 בנובמבר כשנחוג במוסקבה יום המהפכה, על אף שנתאכזב קשות ממחלתו של טרוצקי, שמנעה את הופעתו, ומאי הזכרת שמו של לנין על ידי הנואמים" . לעמדותיו אלו כמרקסיסט היו השלכות על הדרך בה חשב בן גוריון לפתור את השאלה הלאומית בארץ. תפיסתו זאת בוטאה לראשונה במאמרו "על הפלאח ואדמתו". על תפיסה זו מספר בר זוהר, תפיסתו התבססה על שלוש הנחות יסוד: 1. אחדות הפועלים היהודים והערבים. "בנים אנו העובדים העבריים והערבים לארץ אחת ודרך חיינו נצמד לעולם , לא מלחמת עמים אלא מלחמת מעמדות. 2. התנגדות מוחלטת לנישול הפלחים מאדמתם: "לפי השקפתי אין לנו זכות לקפח אף ילד ערבי אחד, אם אפילו תמורת הקיפוח הזה נשיג את כל מבוקשנו" . 3. הארץ שייכת לערבים וליהודים גם יחד. שתי הקהילות צריכות להתפתח זו בצד זו, בשיתוף פעולה הדוק, אסור שאחת מהן תתפתח על חשבון השנייה או שתשלוט בה. ארץ ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה" . בן גוריון גם פיתח תזות מפורטות להקמת מוסדות אוטונומיים של שתי הקהילות היהודית והערבית. ניתן אפוא לשאול שאלה מהותית והיא כיצד להסביר את השינוי שחל בבן גוריון שהפך בשנים היותר מאוחרות לאנטי קומוניסט ואשר אחראי לקונצפציה הפוליטית של מפלגת העבודה "לא מק"י ולא חירות". על כך יש לאומר את שני הדברים הבאים. כבר בביקורו בברית המועצות בזמן מחלתו של לנין , החל בן גוריון לחוש בעליית הבירוקרטיה הסטליניסטית, אשר בין הייתה נגועה באנטישמיות, דבר אשר דחף את בן גוריון ימינה אל עבר שיתוף הפעולה עם האימפריאליזם הבריטי ואחר-כך האמריקני. שנית בן גוריון מעולם לא ראה במק"י מפלגה מרקסיסטית של מעמד העובדים, אלא שלוחה של הבירוקרטיה הסטליניסטית הסובייטית. בכך כמובן הוא לא טעה. אלו הטורחים לטשטש את ההבדל בין המרקסיזם ובין הסטייה הלאומנית הסטליניסטית שלו, הם המתקשים לפתור את החידה ששמה היה בן גוריון.
היום פרץ מתחיל להשמיע זמירות וניגונים חדשים, לקח לו מספר חודשים להבין כי המדיניות שלו הביאה את מפלגת העבודה למצב הגרוע ביותר בו הייתה אי פעם וכי ראשו בסכנה. מה נותר לו לעשות? במקום להודות כי כניסתו לממשלת קואליציה הייתה אסון וכמוה התמיכה של מנהיגי העבודה במלחמה המזוהמת כאשר פרץ משמש כשר מלחמה הייתה בגידה נוראה, כאילו ולא קרה כלום הוא מודיע היום כי יתמוך בוועדת חקרה ממלכתית ויתנגד לתקציב ל2007 שיחתוך בבשר החי של העובדים והעניים. אולי הוא לא מסוגל להסביר מדוע נכנס לממשלה עם מפלגה בורגנית כקדימה, אולם כל בר דעת מבין כי ככל הנהגה ימנית של הסוציאל דמוקרטיה הוא פחד ממאבק מעמדי ורץ לחשום אותו בדרך הקלאסית ברית עם הבורגנות לה מכניעים את האינטרס של העובדים והעניים. על מפלגת העבודה לצאת מהקואליציה אליה אסור היה שתיכנס מתחילה, על חבריה להאמין יותר למורדים כברוורמן שגם הוא לא הוכיח עצמו ולא התנגד להיכנס לממשלת הקואליציה ולא התנגד למלחמה, ורק לאחרונה הוא מופיע כמורד. בחודשים הבאים יש לקוות יקום במפלגת העובדה אגף שמאלי של ממש. שיאבק למען שלטונו של מעמד הפועלים. לטובת אלו המתחילים להבין זאת אנו מעלים מאמר העוסק ב:בן-גוריון כמרקסיסט בשנים שבהן בן-גוריון ראה בעצמו מרקסיסט (1919-23), הוא לא רק ראה עצמו כתומכם של לנין ושל טרוצקי, אלא אף ראה באחדותו של מעמד העובדים בארץ את אבן היסוד למדיניותה של מפלגת העובדים. כל אדם המאמץ את השיטה המרקסיסטית אינו יכול, אלא להגיע למסקנה חד משמעית, כי הפתרון לשאלה הלאומית הקשה בארץ היא מדינת עובדים פדרטיבית בה לכל אחד משני העמים אוטונומיה טריטוריאלית שמלו כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי. ההוכחה לכך היא העמדות של בן גוריון בתקופה שהיה מרקסיסט. מאחר ופרק משמעותי זה בחייו של בן גוריון שהיה אז במחצית שנות השלושים שלו, גבר צעיר במלוא פריחתו, אינו ידוע לרבים, נטרח ונביא ציטטות המוכיחות כי עמדתו של בן גוריון, באותן השנים הנה העמדה של המרקסיסטים בארץ. בטרילוגיה העוסקת בביוגראפיה של בן גוריון כותב מיכאל בר זוהר בפרק הנקרא "מנהיג נערץ ושמו לנין" את הדברים הבאים: "בן גוריון וחבריו נטשו זה מכבר את תפיסתו של בר בורכוב, שחזה בשלב ראשון צמיחת חברה קפיטליסטית בארץ ישראל, ואחר כך מלחמת מעמדות ומהפכה סוציאליסטית בהנהגת הפועלים העבריים....עליהם לבנות את החברה החדשה כחברה סוציאליסטית, שוויונית קואפרטיבית" בשנת 1919 הוא קבע בלהט שהוא "מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון", שתוכניתו היא הדיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים של העם העברי", ושהוא "בולשביק" . ב1923 יצא בן גוריון לברית המועצות, שם שהה שלושה חודשים, ומספר מיכאל בר זוהר כי "חוויתו הגדולה כסוציאליסט, כאוהד ברית המועצות, נזדמנה לו ב-7 בנובמבר כשנחוג במוסקבה יום המהפכה, על אף שנתאכזב קשות ממחלתו של טרוצקי, שמנעה את הופעתו, ומאי הזכרת שמו של לנין על ידי הנואמים" . לעמדותיו אלו כמרקסיסט היו השלכות על הדרך בה חשב בן גוריון לפתור את השאלה הלאומית בארץ. תפיסתו זאת בוטאה לראשונה במאמרו "על הפלאח ואדמתו". על תפיסה זו מספר בר זוהר, תפיסתו התבססה על שלוש הנחות יסוד: 1. אחדות הפועלים היהודים והערבים. "בנים אנו העובדים העבריים והערבים לארץ אחת ודרך חיינו נצמד לעולם , לא מלחמת עמים אלא מלחמת מעמדות. 2. התנגדות מוחלטת לנישול הפלחים מאדמתם: "לפי השקפתי אין לנו זכות לקפח אף ילד ערבי אחד, אם אפילו תמורת הקיפוח הזה נשיג את כל מבוקשנו" . 3. הארץ שייכת לערבים וליהודים גם יחד. שתי הקהילות צריכות להתפתח זו בצד זו, בשיתוף פעולה הדוק, אסור שאחת מהן תתפתח על חשבון השנייה או שתשלוט בה. ארץ ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה" . בן גוריון גם פיתח תזות מפורטות להקמת מוסדות אוטונומיים של שתי הקהילות היהודית והערבית. ניתן אפוא לשאול שאלה מהותית והיא כיצד להסביר את השינוי שחל בבן גוריון שהפך בשנים היותר מאוחרות לאנטי קומוניסט ואשר אחראי לקונצפציה הפוליטית של מפלגת העבודה "לא מק"י ולא חירות". על כך יש לאומר את שני הדברים הבאים. כבר בביקורו בברית המועצות בזמן מחלתו של לנין , החל בן גוריון לחוש בעליית הבירוקרטיה הסטליניסטית, אשר בין הייתה נגועה באנטישמיות, דבר אשר דחף את בן גוריון ימינה אל עבר שיתוף הפעולה עם האימפריאליזם הבריטי ואחר-כך האמריקני. שנית בן גוריון מעולם לא ראה במק"י מפלגה מרקסיסטית של מעמד העובדים, אלא שלוחה של הבירוקרטיה הסטליניסטית הסובייטית. בכך כמובן הוא לא טעה. אלו הטורחים לטשטש את ההבדל בין המרקסיזם ובין הסטייה הלאומנית הסטליניסטית שלו, הם המתקשים לפתור את החידה ששמה היה בן גוריון.