פרס או תרופה?

[אימא מיואשת]

פרס או תרופה?

ההודעה שלי התישנה, אז אני פותחת שירשור חדש. ביציאה מהנחה שמדובר בילד עם בעיית קשב כלשהי, כאשר בגלל זה הוא לא מסיים עבודות, לא מרוכז בתרגילים וכו'. הנויורולוגית אמרה לי, שהטיפול היחיד עליו היא ממליצה הוא טיפול תרופתי, אבל הוא לא מומלץ עכשיו. לעת עתה, אני די נגד טיפול תרופתי - אבל זה יכול לעזור לילד להשיג ריכוז. מה עוד יכול לעזור לו? כן! פרסים! כאשר מבטיחים לו פרס, הוא יושב יפה מאוד ומסיים משימות (עם הפסקות קצרות באמצע, וחזרה לתרגיל ללא עכבות). אבל אני גם נגד פרסים

מאידך, השאלה היא מה המטרה שלי? אם הפרס עוזר לו לרכז קשב, למה לא לתת לו? אז מחשבה קצת מהפכנית - אולי לתת פרס במקום תרופה? (ייתרונות: לא יהיה בפיגור לעומת הכיתה, ומתוך כך ערכו העצמי לא ירד)

 

[מטפל]

משמעות התגובה לפרס

העובדה שהילד "פתאום מגיב טוב" ומתפקד עם מוטיבציה למען קבלת הפרס, מהווה אינדיקציה חד משמעית שיש לו את היכולת להשתפר במיומנויות שלו ולגלות ריכוז ברמה שמתאימה למשימות, גם ללא טיפול תרופתי כמובן שטיפול תרופתי עשוי לשפר במהירות רבה יותר, כאשר הוא ניתן במינון המתאים לו ביותר, ובהשגחה מלאה של רופא שמבין בזאת. אני לא רופא! הסיכון בנטילת טיפול תרופתי הינו העובדה שיש אנשים שמגיבים לטיפול תרופתי עם תופעות לוואי. בברכה ובהצלחה בהמשך הדרך. אלון

 

[mishtal]

טיפול באמצעות חיזוקים חיוביים

כדוגמת מתן מדבקות/צבירת נקודות וכ'ו לאחר סיום משימה עשוי להיות יעיל במקרים מסוימים של הפרעת קשב וריכוז. אם השיטה עובדת על בנך ומסייעת גם לחיזוק דימויו העצמי הייתי ממשיכה בה. אפשר במקביל לנסות להגביר את המוטיבציה הפנימית באמצעות חיזוקים הקשורים להצלחתו במשימה עצמה. (ניתן לומר לדוגמא:"אתה רואה שהצלחת להדביק הכל במקום וגם דייקת?"). בספר שנקרא "לשלוט ב-ADHD" של ראסל ברקלי מוסבר די בפירוט על שיטת האסימונים הביתית (שהיא למעשה שיטה התנהגותית המבוססת על צבירת נקודות/אסימונים). אפשר לנהל תוכנית מובנה והדרגתית כשבכל פעם מתן הפרס הופך להיות קצת יותר רחוק. כלומר בהתחלה באופן מיידי על כל משימה ואח"כ רק בחלק מהמשימות ותלוי באורכן וכ'ו.

 

[ליליה והגמדים]

ממש לא

הדרך למקד היא בחסימת גירויים לזמן ביצוע המשימה, כלומר סוג של גבולות ומשמעת "בין שלוש לארבע אתה עושה רק שעורים". ולהיות שם כמו "שוטרת". למקד, למקד, למקד. עניין האסימונים שייך למקום אחר - לפיתוח תחושת השגיות או צמצום תחושת התת השגיות. הוא יעיל רק אחרי שמשימת ה"שיטור" הוןשלמה והילד סיים שעורים. לא במקום. העניין של הרחקת הסיפוקים טפשי בעיני, כי היות וההפרעה היא נוירולוגית, הרי שאין לזה שום משמעות. רוב הילדים פשוט לא יכולים. כדי לדחות סיפוק X צריך לתת להם סיפוקי/גבולות ביניים, הם עובדים על קווי תקשורת קצרים.

 

[ליליה והגמדים]

רק ייעוץ פרטני להורים

עם מטפלת המתמחה בילדים עם הפרעות קשב, יכול לתת תשובה מלאה לעניין. יש (גם לי) הרבה טיפים, אבל הם לא במקום ייעוץ. כמו שכתבתי לך במייל - נוירולוגית לא יודעת כלום על הפרעות קשב, מלבד ההבט הנוירולוגי שלהן. ילד לא מסתכם בנוירולוגיה שלו - ילד הוא יצור מורכב. תפקידה של נוירולוגית הוא כפול: 1. לספק אישור למערכת החינוך 2. לתת מרשמים לתרופות (כשההורים מנטרים את המינון - ששונה מילד לילד ולכן הנוירולוגית היא רק ספקית מרשמים ומייעצת, לא יותר). חשוב מאוד למצוא באזורכם פסיכולוגית (או מכון) להתייעץ איתה, ואולי קבוצת הורים לילדים עם הפרעות קשב.

 

[פלגיה]

יש לי שאלת תם

לדעתי אם יש לילד הפרעות קשב וריכוז, ביחוד כאלה שמצריכות תרופות , איך זה שעם פרס הוא מצליח לשבת ולהתרכז? יכול להיות שהמשימות של הכיתה פשוט משעממות ולא אטרקטיביות בשבילו? אולי הוא צריך שהמשימות עצמן יהיו יותר מהנות, או יותר מאתגרות, או משהו כזה? פרס בהחלט עדיף על תרופה, ובגיל של כיתה א', גם לא נראה לי שפרס הוא כזה דבר נוראי. תלוי איזה פרס, איך מנסחים את התנאי, ועוד.

 

[ליליה והגמדים]

ראי הודעתי פה, בדיוק מעלייך

את צודקת, שיטת הפרסים די אדיוטית (בעיני) כשמדובר בהפרעת קשב. היא טובה לחיזוק האגו, בבחינת "הוכחת ביצוע" ו"משוב חיובי", אחרי שמשתמשים בשיטות אחרות למיקוד וביצוע המשימה.

 

[אימא מיואשת]

אני מנסה לנתח את זה

דבר ראשון - ברור שהפרס לא מצליח לגרוםלו להיות מרוכז לשעות ארוכות, וגם לא לשעה אחת בד"כ. למה הוא לא מצליח לקרוא/לכתוב? מכיוון שיש דברים אחרים, שבעיניו יותר מעניינם או חשובים - שמסיחים את דעתו. הוא כן מתרכז, אבל לא במה שהמורה היתה רוצה כמורה שמנסה ללמד. לדוגמה, ישבנו איתו פעם להכנת משימות, והאוזן שלו קלטה שירים שקטים. זה ריכז אותו יותר, והפריע לו להתרכז במשימה הנוכחית (ויכול להיות שהריכוז בשמיעה הוא יותר אגבי ופחות פעיל) הפרס גורם לו לרצות לסיים את המשימה, ומדרבן אותו להתרכז יותר (גם אם לפעמים דעתו מוסחת, מזכירים לו את הפרס או שהוא נזכר לבד - והוא חוזר למשימה. כרגע אני במצב ביניים איתו. עדיין לא התחלנו בטיפול (אף על פי שאנחנו בדרך), וחבריו בכיתה מתקדמים וגורמים לו להראות טיפש בעיני עצמו. העידוד והפרסים יכולים לגרום לו להרגיש יותר טוב עם עצמו. וככל שעובר הזמן, ואני רואה את הקשיים שלו, וחוסר האונים שלי לעזור לו, אני מרגישה הזדהות עם הניק, שבחרתי מסיבה אחרת לגמרי, שנפתרה ברובה.