פריקת מטען
חייבת לרוקן בתוכי את כל מה שמצטבר ע ל אבן הלב . הכל שוקע פנימה . מאבד שליטה . אחיזה . מרגישה שאני צפה – ולא יודעת לאן . נעלמת לעצמי ולא יודעת לאן . רגע נבהלת . רגע נשארת . לא אחראית על חיי . לא לוקחת אחריות . יודעת את זה . ומגלה שאני גם לא רוצה . לא מצליחה לקום לבד . טוב לי שם בחשכה שבתוכי . בבלאגן הפנימי . בלי סדר הגיוני . הולכת בלי לבדוק שסגרתי את השער . ממשיכה הלאה רק עוד צעד . כלום לא חשוב . לכלום אין ערך . רק עוד נשימה . עוד רגע . עוד מחשבה . העולם שבחוץ עוד מתנהל לו בלעדיי . לא רצה . גם לא יודעת לאן . לא דוחפת לי הדרך . לא ברורה . מדשדשת לי ביני לביני . כמו ילדה שיושבת על שפת הבריכה . רגליה במים מביטה בהם ולא מביטה . אף אחד לא ניגש . אף אחד לא שואל מה קרה ילדה ? למה את עצובה ? למה את כל כך בודדה ? החיים שלי בעירבוב מוחלט . שום קצה לא מתקשר לשני . מנסה להיאחז ולא להיאחז . יש בי גם אהבה. אהבה שגורמת לי לרצות ללכת מהכל . וגם שאני באה אליה . הלבד אף פעם לא נגמר . ואני מותשת מהקרבות על ליבי .על חיי . הגוף כבר בוכה עליי זמן די ארוך . אני מתעלמת . אוטמת את הכאבים . לא נאחזת בהם . לא יודעת לשתף . כמה רעש צורח מתוך השקט . עייפה מהמסע הארוך שהלכתי בתוכי . נמאס לי מהכל ....רק ללכת ללכת בתוכי פעמיים ביום בא לי לברוח מהכל . לעזוב את כל מה שאי פעם עשיתי ולהתחיל ממקום חדש . נקי ולא עייף ממעמסות החיים כמו שעשיתי עד עכשיו . לעזוב בית. לימודים . להפסיק לחשוב על עבודה . פעם ידעתי לעוף להקשיב לשלווה. להתמכר למה שאני לא יודעת . להיות כאן ועכשיו – בלי לחכות. בלי שעון פנימי צמוד מדוד ושקול . ואולי תבקשי לקחת אותך לכל מקום שאני אלך . לא יודעת אם את מוכנה להיסחף אחרי בסופת החול הפנימית שלי בלי מחשבה על אתמול ומחר . אוטוטו זה נקרא 25 . 25 שנים של נדידה בעולם . מעוף של עולם בתוכי . רוצה שקט נהר .משהו שיקח אותי לחופים שיגרמו לי לעמוד מולם נדהמת . נדהמת ושותקת . לא מאבק של שקט והישרדות . די עייפתי בזה . במרחק האינסופי הזה . מרגישה שאני יצור לא שייך לשום מקום . בא משום מקום . חוזר לשום מקום . מרוקנת מהורים .מחברים . מאנשים שהלכו ולא יחזרו . משום רצון להיטיב איתי פתאום רוצה נורא לשמוע אותה . ההיא שהלכה שנכנסה לחיי בחבטה ויצאה
חייבת לרוקן בתוכי את כל מה שמצטבר ע ל אבן הלב . הכל שוקע פנימה . מאבד שליטה . אחיזה . מרגישה שאני צפה – ולא יודעת לאן . נעלמת לעצמי ולא יודעת לאן . רגע נבהלת . רגע נשארת . לא אחראית על חיי . לא לוקחת אחריות . יודעת את זה . ומגלה שאני גם לא רוצה . לא מצליחה לקום לבד . טוב לי שם בחשכה שבתוכי . בבלאגן הפנימי . בלי סדר הגיוני . הולכת בלי לבדוק שסגרתי את השער . ממשיכה הלאה רק עוד צעד . כלום לא חשוב . לכלום אין ערך . רק עוד נשימה . עוד רגע . עוד מחשבה . העולם שבחוץ עוד מתנהל לו בלעדיי . לא רצה . גם לא יודעת לאן . לא דוחפת לי הדרך . לא ברורה . מדשדשת לי ביני לביני . כמו ילדה שיושבת על שפת הבריכה . רגליה במים מביטה בהם ולא מביטה . אף אחד לא ניגש . אף אחד לא שואל מה קרה ילדה ? למה את עצובה ? למה את כל כך בודדה ? החיים שלי בעירבוב מוחלט . שום קצה לא מתקשר לשני . מנסה להיאחז ולא להיאחז . יש בי גם אהבה. אהבה שגורמת לי לרצות ללכת מהכל . וגם שאני באה אליה . הלבד אף פעם לא נגמר . ואני מותשת מהקרבות על ליבי .על חיי . הגוף כבר בוכה עליי זמן די ארוך . אני מתעלמת . אוטמת את הכאבים . לא נאחזת בהם . לא יודעת לשתף . כמה רעש צורח מתוך השקט . עייפה מהמסע הארוך שהלכתי בתוכי . נמאס לי מהכל ....רק ללכת ללכת בתוכי פעמיים ביום בא לי לברוח מהכל . לעזוב את כל מה שאי פעם עשיתי ולהתחיל ממקום חדש . נקי ולא עייף ממעמסות החיים כמו שעשיתי עד עכשיו . לעזוב בית. לימודים . להפסיק לחשוב על עבודה . פעם ידעתי לעוף להקשיב לשלווה. להתמכר למה שאני לא יודעת . להיות כאן ועכשיו – בלי לחכות. בלי שעון פנימי צמוד מדוד ושקול . ואולי תבקשי לקחת אותך לכל מקום שאני אלך . לא יודעת אם את מוכנה להיסחף אחרי בסופת החול הפנימית שלי בלי מחשבה על אתמול ומחר . אוטוטו זה נקרא 25 . 25 שנים של נדידה בעולם . מעוף של עולם בתוכי . רוצה שקט נהר .משהו שיקח אותי לחופים שיגרמו לי לעמוד מולם נדהמת . נדהמת ושותקת . לא מאבק של שקט והישרדות . די עייפתי בזה . במרחק האינסופי הזה . מרגישה שאני יצור לא שייך לשום מקום . בא משום מקום . חוזר לשום מקום . מרוקנת מהורים .מחברים . מאנשים שהלכו ולא יחזרו . משום רצון להיטיב איתי פתאום רוצה נורא לשמוע אותה . ההיא שהלכה שנכנסה לחיי בחבטה ויצאה