פריקה...
שישי, שבת, ראשון, שני.... שלישי בבוקר. 4 ימים אחרי פרידה. אני כל כך רוצה, לתת לעצמי כמה חודשים לנשום, אבל בו זמנית אני לא ב א מ ת רוצה. אני מכירה אותי ואני יודעת שאהבה חדשה מרפאת לי את הישנות, אבל אני לא בטוחה אם אני רוצה. אני מודה, מגיל 12 אני בזוגיות, גג חודשיים בין לבין. זוכרים שלפני שנה נשבר לי הלב לרסיסים? זוכרים שאמרתי "עכשיו לבד"? זוכרים שחודש אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך הקשר עם שי? אז בעצם, ככה ניהלתי חיים שלמים. הלב נשבר ומתאחה נשבר ומתאחה. בוקר, דיברתי עם חברה טובה, משותפת. עשה רושם שהיא קיבלה את הפרידה אפילו יותר קשה ממני. "זה בלתי אפשרי, הוא מת עליך, הוא אוהב אותך, זה לא הגיוני, הוא אמר. זה לא יכול להיות, רק לפני שבועיים... מה זאת אומרת... אין סיכוי... עובר עליו משהו...הרי רק לפני חודש הוא ביטל את הטיול לחו"ל בגללך", הוא לא אוהב אותי עניתי לה, לפחות לא מספיק ולא עכשיו, אולי פעם, קצת. "הוא יאהב אותך עוד הרבה אחרי שאת תפסיקי לאהוב" היא קבעה. "נדבר על זה בעוד חודש, כשהוא יבכה לי אחרי שהוא ישמע על האהבה החדשה שלך." צהרים, אני מספרת לאמא שנפרדנו. היא מתעניינת מה קרה. יש לו מישהו... אני עונה בחשש... "גבר?" היא שואלת, בלי שום הפתעה... כן, גבר. הוא איתו כל היום אמא, מאז שהוא עזב לפני חודש לבאר שבע, הם לומדים ביחד באונ', הם לומדים ביחד אחרי הלימודים, לפעמים הוא גם נשאר לישון, הוא רוצה אותו, והוא חייב לנסות, הוא מרגיש צורך לנסות, הוא רוצה לבדוק איך זה להיות עם גבר, ואיך זה להיות איתו. הוא הרבה יותר מאושר עכשיו, בלעדי. ורק לפני שבועיים, הוא עוד אהב אותי כל כך, הרגיע... כלום לא יקרה, אני שלך ובשבילך, אני אוהב אותך ורק אותך, שום דבר לא ישנה את זה. שוב ושוב, אבל אני הרגשתי שהוא מתרחק. אני בוכה, והיא מחבקת ומרגיעה, יהיה בסדר. ואז שום את חזקה, את עצמאית, את יכולה גם לבד, המוכרים והטובים... "ייקח לו הרבה יותר זמן לשכוח מאשר לך", היא אמרה... "את מתגברת מהר, תוך חודש את עם אהבה חדשה וחזקה פי מליון". הינהנתי. ערב, ניהלתי שיחה עם אותו אקס עתיק יומין, זה ששי- הופיע כנער הריבאונד שלו... ופשוט כבש לי את הלב. הוא אמר שזה כבוד גדול בשבילו לדעת שהוא היה חלק מהחיים שלי כי יש להם הרגשה של משהו גדול ומרגש... ושהוא תמיד יהיה בשבילי... ואז חייכתי. נזכרתי כמה הוא סבל אז כשהתחיל הקשר עם שי, רק חודש אחר כך, התייסר והתחנן וביקש אותי בחזרה... והאיש הזה, ששנתיים וחצי היה אהבתי הגדולה הצעירה והטוטאלית, שחשבתי שלא אוכל עוד לאהוב איש מלבדו, פשוט התפוגג... והרגשות הרומנטים כלפיו... פשוט התפוגגו... והצורך הכל כך עצום ההוא שאני זוכרת בבירור- לקבל חיבוק ממנו, לראות אותו, לדבר איתו... פשוט התפוגג. כמה קל להתגבר. לילה, שלחתי סמס לחבר טוב, במשך השנים לומדים קצת... למי מתאים איזה תפקיד, מי מעוניין במה... והוא- שנים רבות, מגיע בכל פעם שאני מתעצבת, מתחרפנת, בודדה... הוא אדם נפלא שלא נמצא כאן הרבה בכלל, אני יכולה להעביר קשרים שלמים (נניח, השנה האחרונה עם שי, כי היא היתה טובה. בקשר הקודם היו מלא בעיות והייתי מתעצבת יותר= הוא היה בא יותר) עם שיחת טלפון או שתיים, סמס קטן וכמה שיחות מסנ... כתבתי לו שאני לא יודעת מה מחכה לי מעבר לפינה, ורע לי... והוא ענה "אני, עוד 20דקות אצלך..." "אני"... לא כל כך חשבתי על זה... הוא אף פעם לא היה מהמתאהבים, הכרתי אותו ככזה שיוצא עם בחורות, מנהל מערכות יחסים קצרות, אבל אף פעם לא מתאהב. אף פעם. שנים על גבי שנים על גבי שנים. כמה שיחות היו לנו על זה, משני המקומות הקיצוניים על הסקאלה. הוא בא, בכיתי קצת, חיבוק... את נפלאה ונהדרת, נשיקה. נשיקה? כאילו משום מקום. "אני מצטער" הוא אמר... "זה בסדר" עניתי... "זה בטח לא לעניין, 3 ימים אחרי פרידה... אבל שנים אני חושב לחכות קצת רק עד שתירגעי ופתאום יש לך משהו גדול וחדש ומרגש, אני מפספס" ואני במבט שהיה חצי המום, וחצי צפה מראש... אמרתי לילה טוב, נדבר על זה מחר. ועכשיו שלישי בבוקר, ואני מנסה לחשוב עליו יותר. אני מנסה לשמור בכוח כל זיכרון יפה. אני כבר צריכה להתאמץ כדי לבכות, ולא מתעוררת עם שטף של דמעות כשאני רואה שהוא שוב לא לצידי במיטה. היה טוב, כל כך כל כך טוב, וכמה זה מפחיד... שהולך להיות לי טוב אפילו יותר.
שישי, שבת, ראשון, שני.... שלישי בבוקר. 4 ימים אחרי פרידה. אני כל כך רוצה, לתת לעצמי כמה חודשים לנשום, אבל בו זמנית אני לא ב א מ ת רוצה. אני מכירה אותי ואני יודעת שאהבה חדשה מרפאת לי את הישנות, אבל אני לא בטוחה אם אני רוצה. אני מודה, מגיל 12 אני בזוגיות, גג חודשיים בין לבין. זוכרים שלפני שנה נשבר לי הלב לרסיסים? זוכרים שאמרתי "עכשיו לבד"? זוכרים שחודש אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך הקשר עם שי? אז בעצם, ככה ניהלתי חיים שלמים. הלב נשבר ומתאחה נשבר ומתאחה. בוקר, דיברתי עם חברה טובה, משותפת. עשה רושם שהיא קיבלה את הפרידה אפילו יותר קשה ממני. "זה בלתי אפשרי, הוא מת עליך, הוא אוהב אותך, זה לא הגיוני, הוא אמר. זה לא יכול להיות, רק לפני שבועיים... מה זאת אומרת... אין סיכוי... עובר עליו משהו...הרי רק לפני חודש הוא ביטל את הטיול לחו"ל בגללך", הוא לא אוהב אותי עניתי לה, לפחות לא מספיק ולא עכשיו, אולי פעם, קצת. "הוא יאהב אותך עוד הרבה אחרי שאת תפסיקי לאהוב" היא קבעה. "נדבר על זה בעוד חודש, כשהוא יבכה לי אחרי שהוא ישמע על האהבה החדשה שלך." צהרים, אני מספרת לאמא שנפרדנו. היא מתעניינת מה קרה. יש לו מישהו... אני עונה בחשש... "גבר?" היא שואלת, בלי שום הפתעה... כן, גבר. הוא איתו כל היום אמא, מאז שהוא עזב לפני חודש לבאר שבע, הם לומדים ביחד באונ', הם לומדים ביחד אחרי הלימודים, לפעמים הוא גם נשאר לישון, הוא רוצה אותו, והוא חייב לנסות, הוא מרגיש צורך לנסות, הוא רוצה לבדוק איך זה להיות עם גבר, ואיך זה להיות איתו. הוא הרבה יותר מאושר עכשיו, בלעדי. ורק לפני שבועיים, הוא עוד אהב אותי כל כך, הרגיע... כלום לא יקרה, אני שלך ובשבילך, אני אוהב אותך ורק אותך, שום דבר לא ישנה את זה. שוב ושוב, אבל אני הרגשתי שהוא מתרחק. אני בוכה, והיא מחבקת ומרגיעה, יהיה בסדר. ואז שום את חזקה, את עצמאית, את יכולה גם לבד, המוכרים והטובים... "ייקח לו הרבה יותר זמן לשכוח מאשר לך", היא אמרה... "את מתגברת מהר, תוך חודש את עם אהבה חדשה וחזקה פי מליון". הינהנתי. ערב, ניהלתי שיחה עם אותו אקס עתיק יומין, זה ששי- הופיע כנער הריבאונד שלו... ופשוט כבש לי את הלב. הוא אמר שזה כבוד גדול בשבילו לדעת שהוא היה חלק מהחיים שלי כי יש להם הרגשה של משהו גדול ומרגש... ושהוא תמיד יהיה בשבילי... ואז חייכתי. נזכרתי כמה הוא סבל אז כשהתחיל הקשר עם שי, רק חודש אחר כך, התייסר והתחנן וביקש אותי בחזרה... והאיש הזה, ששנתיים וחצי היה אהבתי הגדולה הצעירה והטוטאלית, שחשבתי שלא אוכל עוד לאהוב איש מלבדו, פשוט התפוגג... והרגשות הרומנטים כלפיו... פשוט התפוגגו... והצורך הכל כך עצום ההוא שאני זוכרת בבירור- לקבל חיבוק ממנו, לראות אותו, לדבר איתו... פשוט התפוגג. כמה קל להתגבר. לילה, שלחתי סמס לחבר טוב, במשך השנים לומדים קצת... למי מתאים איזה תפקיד, מי מעוניין במה... והוא- שנים רבות, מגיע בכל פעם שאני מתעצבת, מתחרפנת, בודדה... הוא אדם נפלא שלא נמצא כאן הרבה בכלל, אני יכולה להעביר קשרים שלמים (נניח, השנה האחרונה עם שי, כי היא היתה טובה. בקשר הקודם היו מלא בעיות והייתי מתעצבת יותר= הוא היה בא יותר) עם שיחת טלפון או שתיים, סמס קטן וכמה שיחות מסנ... כתבתי לו שאני לא יודעת מה מחכה לי מעבר לפינה, ורע לי... והוא ענה "אני, עוד 20דקות אצלך..." "אני"... לא כל כך חשבתי על זה... הוא אף פעם לא היה מהמתאהבים, הכרתי אותו ככזה שיוצא עם בחורות, מנהל מערכות יחסים קצרות, אבל אף פעם לא מתאהב. אף פעם. שנים על גבי שנים על גבי שנים. כמה שיחות היו לנו על זה, משני המקומות הקיצוניים על הסקאלה. הוא בא, בכיתי קצת, חיבוק... את נפלאה ונהדרת, נשיקה. נשיקה? כאילו משום מקום. "אני מצטער" הוא אמר... "זה בסדר" עניתי... "זה בטח לא לעניין, 3 ימים אחרי פרידה... אבל שנים אני חושב לחכות קצת רק עד שתירגעי ופתאום יש לך משהו גדול וחדש ומרגש, אני מפספס" ואני במבט שהיה חצי המום, וחצי צפה מראש... אמרתי לילה טוב, נדבר על זה מחר. ועכשיו שלישי בבוקר, ואני מנסה לחשוב עליו יותר. אני מנסה לשמור בכוח כל זיכרון יפה. אני כבר צריכה להתאמץ כדי לבכות, ולא מתעוררת עם שטף של דמעות כשאני רואה שהוא שוב לא לצידי במיטה. היה טוב, כל כך כל כך טוב, וכמה זה מפחיד... שהולך להיות לי טוב אפילו יותר.
