פריקה
אני לא ילדה מסכנה.
מישהו מבין את זה בכלל? יש לי רק קשיים אבל מסכנה אני לא, קשה לי. אני מוכשרת,לפעמים לא אוהבת את עצמי.. את ההתנהגות שלי.. את זה שאנשים מדברים אליי איך שהם מדברים אלייי, כללל הזמןןןן,גםם המשפחחה שלי,נמאס לי. קשה לי להתמודד,במיוחד עם כל הלחץ של הבגריות עכשיו, עם זה שאני והחברה הכי טובה שלי לשעבר התרחקנו,את זה שאנחנו לא כלכך מעריכות אחת את השנייה.. עם זה שאני כל הזמןן מסתירה ומשקרת במיוחד להורים שלי.
קשה לי ללמוד ככה,אני רוצה להצליח,אני לא רוצה להיות עצלינית,זה הורג אותי,שקשה לי ללמוד,קשה לי להתרכז, אני כל הזמן חושבת על דברים אחרים,אני בסך הכל רוצה אהבה בחיים האלה, יחס, חברות נאמנה, משפחה אוהבת, מה כבר ביקשתי זה כלכלך קשה? אני לא רוצה להיות לבד,במיוחד לא עכשיו. אני כל הזמן מנסה בשביל אחרים שיאהבו אותי ולא בשביל עצמי כלכך חשוב לי,שיאהבו אותי,אבל איך שאני,בלי תלונות.. אבל אולי אני בעצם חרא של בנאדם? כי מרוב כל התסכול הזה אני חוזרת הביתה עצבנית ומוציאה את העצבים שלי על אמא שלי ואז נוצר מריבה ואמא שלי אומרת את המילים שהיא אומרת "הלוואי שתלכי לפנימייה ואני לא אראה אותך,הלוואי שתמותי" מתוך זה שהיא נעלבה ממני, שהיא עושה בשבילי כלכך הרבה ואני כלום!! כל הזמן אני אומרת לכל הפסיכולוגים המדריכים או מי שלא יהיו שקשה לי עם אמא שלי ושהיא רעה אבל אולי אני הרעה כאן? אולי הכל באשמתי?
אני לא ילדה מסכנה.
מישהו מבין את זה בכלל? יש לי רק קשיים אבל מסכנה אני לא, קשה לי. אני מוכשרת,לפעמים לא אוהבת את עצמי.. את ההתנהגות שלי.. את זה שאנשים מדברים אליי איך שהם מדברים אלייי, כללל הזמןןןן,גםם המשפחחה שלי,נמאס לי. קשה לי להתמודד,במיוחד עם כל הלחץ של הבגריות עכשיו, עם זה שאני והחברה הכי טובה שלי לשעבר התרחקנו,את זה שאנחנו לא כלכך מעריכות אחת את השנייה.. עם זה שאני כל הזמןן מסתירה ומשקרת במיוחד להורים שלי.
קשה לי ללמוד ככה,אני רוצה להצליח,אני לא רוצה להיות עצלינית,זה הורג אותי,שקשה לי ללמוד,קשה לי להתרכז, אני כל הזמן חושבת על דברים אחרים,אני בסך הכל רוצה אהבה בחיים האלה, יחס, חברות נאמנה, משפחה אוהבת, מה כבר ביקשתי זה כלכלך קשה? אני לא רוצה להיות לבד,במיוחד לא עכשיו. אני כל הזמן מנסה בשביל אחרים שיאהבו אותי ולא בשביל עצמי כלכך חשוב לי,שיאהבו אותי,אבל איך שאני,בלי תלונות.. אבל אולי אני בעצם חרא של בנאדם? כי מרוב כל התסכול הזה אני חוזרת הביתה עצבנית ומוציאה את העצבים שלי על אמא שלי ואז נוצר מריבה ואמא שלי אומרת את המילים שהיא אומרת "הלוואי שתלכי לפנימייה ואני לא אראה אותך,הלוואי שתמותי" מתוך זה שהיא נעלבה ממני, שהיא עושה בשבילי כלכך הרבה ואני כלום!! כל הזמן אני אומרת לכל הפסיכולוגים המדריכים או מי שלא יהיו שקשה לי עם אמא שלי ושהיא רעה אבל אולי אני הרעה כאן? אולי הכל באשמתי?
