פריקה- קצת ארוך..

[תחיה6]

פריקה- קצת ארוך..

קשה לי בתקופה האחרונה ואני ישמח לעידוד בזמן האחרון יוצא לי המון לחשוב על אמא ועל המחלה (סרטן) שהיא היתה חולה בה. אני נזכרת כל הזמן בתקופה האחרונה והלא נעימה בכלל של אמא, וכל פעם מתחילה לבכות.. אני מרחמת עליה ועל מה שהיא עברה!! כל הסבל הזה שהיא עברה כל כך לא פייר!! זה לא הגיוני שאני מרחמת עליה, ואני מרגישה מצחיקה כי זה כבר נגמר.. ואני בוכה בהיסטריה כאילו שזה עכשיו מרוב רחמים... העניין הוא שכבר הייתי בטיפול אחרי שאמא נפטרה ועל זה לא דיברנו בכלל, ועכשיו אין לי כוחות להתחיל טיפול חדש! אתמול באמצע הלילה פתאום התחלתי לבכות ולהתגעגע לאמא.. לא היה לי קשר הכי טוב עם אמא לפני שהיא נפטרה (כבר כתבתי על זה פעם- שהיא נפטרה בדיוק בתקופה שלא היה לי איתה קשר טוב- גיל ההתבגרות...) וכל פעם שאני בוכה אני מרגישה שזה מזוייף ושאני עושה את עצמי בוכה.. ופתאום אתמול לא הייתי מסוגלת יותר!! דמיינתי מה יהיה עוד כמה שנים ולא יכולתי לחשוב שעוד כמה שנים אמא לא תהיה איתי שוב!! אני מתגעגעת אליה!! כל כך!! איך זה הגיוני שהיא לא תחזור אף פעם?! ככל שעובר הזמן אני יותר מתגעגעת ורוצה לראות אותה שוב, כי הזמן שלא ראיתי אותה גדל. אני פשוט מתעצבנת מזה שאני לא יראה אותה לעולם!! זה פשוט מחרפן אותי לחשוב על זה!!! (אני מרגישה שפתאום אני מתאבלת על אמא שוב, ואני לא מבינה.. כבר עברתי את השלב הזה.. או שזה פשוט לא נגמר אף פעם?! אבל בכאלו רמות מטורפות של בכי??) ב"ה שיש את הפורום המדהים הזה, שאני יודעת שרק בו יבינו אותי.. תודה למי שקראה עד פה!! אתן מדהימות!!

 

[צימפקית]

היי יקירה

לצערי אין לי מילים או מעשים גדולים שיכולים להקל על תחושותיך הקשות. אובדן של אם ולא משנה באיזה גיל או באיזה מצב בו הייתן שרויות באותה התקופה- הוא קטסטרופאלי , ומנוגד לכל מחשבה הגיונית. גם אני איבדתי את אימי לאחר מחלה ארורה ואני מבינה אותך. במשך השנים השתדלתי "למחוק" את תמונותיה מהאשפוזים הקשים ובמקום זה- פיזרתי תמונות שלה בשיא פריחתה שכך אני רוצה לזכור אותה. יש ימים קשים יותר ויש פחות.כמו שכבר כתבתי, ישנם אירועים בחיים שהאובדן של אמא- הוא קשה מנשוא ולפעמים אף מעיב על השמחה. אני מאמינה בכל ליבי שאמא רואה אותנו בכל רגע ומשרה את הדאגה החמימה שלה עלינו ומסדרת את הדברים על הצד הטוב ביותר בשבילינו. עצוב נורא שאנחנו צריכים להתמודד עם הכאב הזה בגיל צעיר כל כך (במקרה שלך) ואין לי מילים חוץ מלחבק אותך חזק ווירטואלית ולהזכיר לך לנשום עמוק , להרים ראש ולדעת שיש מישהי מיוחדת מאוד ששומרת עליך שמירה עליונה ומיוחדת. אני כאן בשבילך

 

[אשבל1]

תחיוש יקרה, אני חושבת שאצל רובינו יש ימים ותקופות קשות יותר ואף מאוד, גם אני חווה את זה בתקופות מסוימות, וכתבתי לך גם שאני מאוד מזדהה עם הענין של הפרידה מאמא בגיל ההתבגרות לפני שהספקנו לשוב ולהיות "חברות ממש טובות", וזה בכלל לא קל, ולכן אני בכל זאת שוב ממליצה לך לקבל עזרה מקצועית, אולי דווקא ממטפל שעובד בגישה שונה , לא חייב להיות טיפול לטווח ארוך, אני מרגישה בדברייך שחסר לך שלא עלה הנושא הזה בטיפול הקודם, אבל חשוב שתדעי שזה מאוד טבעי ואנושי התחושות שאת חשה ומאפיינות הרבה מאלו שחוו אבדן בשלב זה. את מוזמנת להמשיך ולכתוב, לשתף, בטוחה שזה יביא גם להקלה מסויימת.

 

[sapirs19]

מרגישה כמוך

אני מבינה אותך כל כך!! שלב ההתאבלות עובר מתישהו אבל הוא תמיד נמצא בתוכך כי לא משנה איפה או מתי את תמיד תמצאי דרך "שוב" לפתוח את האבל. זה חלק ממך... תתני לדמעות לצאת זה טוב וזה חשוב (אני לא יכולה להוציא דמעות כאילו איזה משהו עוצר אותי)זה טבעי שאת מתגעגעת אליה ורוצה לראות אותה כל הזמן.. הזמן עושה את שלו