פריפורם חדש

[דרגורן]

פריפורם חדש

נא לא להוסיף דמויות באם אין להן סיפור עלילה ומטרות. שאלות ניסויים וכו' - בפתילים אחרים (או במסרים אישיים), לא פה! תודה. ---------------------------------------------------- כאב חד. אני פוקח את עיניי. לוקח לי שלושה רגעים עד שאני מתחיל לראות ברור. איפה אני? איך הגעתי לפה? "אתה בגיהנום" אומר קול שקט ונעים. "הגיהנום? לא אמור להיות פה יותר חם?" אני מנסה להתלוצץ ומתיישב. אני יושב על מיטה בתא קטן, דלת עץ, קערת נחושת עם לחם, ומיטה ממול. במיטה שוכבת דמות עם גבה אלי, היא מכוסה בשמיכת נוצות מרהיבה. "למה חם? גיהנום הוא המקום בו אינך יכול לעוף, ואינך יכול אפילו לראות ולהריח את השמיים" שותפי לתא מתיישב, ואני מגלה להפתעתי כי השמיכה היא חלק ממנו, וכי הוא מגזע 'קירוטן' (גזע של אנשי ציפור, שקטים ומתבודדים). "שמי מטרולין, אבל כולם קוראים לי מט" אני מגיש את ידי ללחיצה ופתאום מבחין לזוועתי כי היד שלי השתנתה לגמרי. במקום יד אדם רגילה עם חמש אצבעות וצבע ורדרד שזוף, היד שלי נהייתה דקה יותר, עם כתמים חומים-צהובים, ובסוף כל אצבע גמישה ישנו טופר חד. "שמי הוא:" שריקה גבוהה ויפה מילאה את החדר, מסיחה אותי לרגע מהזוועה שאני חש "הפירוש של זה הוא 'רוח הבוקר, המעלה ומביאה צייד טוב'" הוא תופס את ידי ביד בעלת שלושה טופרי אכזריים. למרות הטופרים אחיזתו רכה ונעימה. אני מביט לריצפה, והשוק חוזר כאשר אני רואה איך אני נראה. "מה עשו לי?!?" אני צועק בזוועה ומנסה לעמוד על רגלי, אך הן חלשות מדי ואני נופל חזרה למיטה, ושלל כאבים פורחים בגופי. "הביאו אותך אתמול בלילה. מאז לא עשו לך כלום..." הקירוטן הזה לא מבין! "אני הייתי בן-אדם! עכשיו אני נראה כמו-כמו מפלצת!" אני מרגיש את הדמעות מתחילות להאסף, וקובר את פני בידי המעוותות, בבכי. מנגינת שריקה עצובה ממלא את החדר, בתחילה אינני שומע אותה, אך לאט לאט אני נרגע ומרגיש את העונג של תעופה, והעצב של להיות כלוא. ואז... אני נרדם... "שן גוזל קטן, אני אשמור עליך הלילה..."

 

[Original BluePrint]

אני לא מצטרף עדיין

ואני לא מצליח לשלוח לך מספר פרטי. רק רציתי להגיד שכדאי לתאר יותר את העולם, או לספר לנו באיזה עולם מוכר המשחק מתרחש. לפני שהודעה נעלמת לדף הבא. (הייתי מתחיל לבנות דמות עכשיו, אם רק הייתי יודע איפה)

 

[דרגורן]

../images/Emo3.gif לא רציתי להגביל את המשחק....

אפשר לקחת את זה לכוון סופר גיבורים/מוטציות, או לכוון של Ad&d ימי הביניים. מה שמתאים לך.

 

[Original BluePrint]

נהדר, אני משלב.

עכשיו תמשיך קצת כדי שאני אדע איפה הדמות שלי נופלת. (לא עליך, כמובן)

 

[AndyBear]

Ok נראה לי שאני אצתרף...

ברגע שאני אמצע מצב טוב.

 

[Original BluePrint]

OK? למה לא בסדר?

ואל תמצא "מצב טוב", תבנה דמות. עם עבר, תוכניות לעתיד, ומניעים משל עצמה. ראינו כבר יותר מדי פעמים מה קורה כשדמות מופיעה פתאום באמצע ההתרחשות, ואומרת "אני כאן, בואו נלך ביחד". אני בדיוק כרגע גמרתי להכין את הדמות שלי, בערב אני אשים הודעה ראשונה, והיא תהיה בלתי תלויה לחלוטין בדמות של דרגורן ובכלל לא באותו מקום. (לא שאני יודע איפה הדמות שלו)

 

[דרגורן]

ואיזה עולם בסוף בחרת? ../images/Emo8.gif

 

[Original BluePrint]

אני מתלבט

חשבתי על משהוא בסגנון Archanum, קסם עם טכנולוגיה כמו בתחילת המאה העשרים... אבל הדמות שהכנתי היא פנטזיה קלאסית... והדמות שלך נקראת לי עדיין בתוך הפרק הראשון עם פטריק סטיוארט בOuter Limits... קשה. אני חושב שאת הדמות שלי אני אוכל להמיר מ"קסם" ל"כוחות" או "נסתר\על-חושי", ואולי גם לטכנולוגיה. אבל כרגע אני אתחיל בלי לבחור, ונשאיר את זה לאחרכך, למי שיצטרף מאוחר יותר, או סתם ירצה להחליט בשבילנו. :memo to future self להתחיל משחק בעולם מוגדר, או לערוך "שאלון עולם מועדף" לפני תחילתו ובתקווה אפילו להגדיל את מעגל השחקנים.

 

[Original BluePrint]

לא לא, להפך!!!

לא פטריק סטוארט, רוברט פטריק! בפרק שבו הוא שבוי בכלא של החיזרים... (זהו, זה מה שהיה חסר לי) אהההמממםםם.... מישהו רוצה להציע עולם שבו יתנהל המשחק הזה?

 

[AndyBear]

Arcenum הוא עולם טוב מאוד לדעתי

 

[דרגורן]

חלום...

מנגינה נעימה מרחפת בחלל האויר. אני מנסה לקבוע מאיפה היא מגיעה, אך מאבד את הריכוז כשמיולן צצה לה משום מקום, ומדביקה לי נשיקה. "רולין שלי! באיזה עולמות אתה מרחף?" היא אוהבת להקניט אותי כאשר מחשבתי נודדת. "למען האמת? אני כבר לא בטוח..." אני מגרד בראשי... מה זה היה? "כוכב השמש שלי, בוא איתי! גילית מקום מיוחד מחוץ לכפר, ואני רוצה להראות לך אותו!" מיולן תופסת את ידי וגוררת אותי עימה. מיולן אוהבת לטייל מחוץ לכפר, וכל יום יש לה "מקומות" חדשים להראות לי, פעם זה מאורה של תחש, פעם קן של ציפורים ופעם רדף אחרינו חזיר יבלות במשך חצי שעה... שקט ביער, ומוצל. אני אוהב את הקולות השקטים ביער, והשלווה... מיולן מובילה אותי אותי לעבר המקום החדש בביטחה "אתה לא תאמין מה זה!" היא לוחשת לי. "מה את ממהרת? זאת חיה שהולכת לברוח?" אני שואל חרישית, משום מה אנחנו תמיד בשקט ביער... אני מניח שזה בשביל לא להפריע ליער. "בוא כבר! ותפסיק לשאול שאלות! אנחנו כבר שם" מיולן מאטה את הקצב, ואני מתחיל להסדיר את הנשימה. משהוא מטריד אותי ביער היום. אני מושך את מיולן ושואל "מיו, ראית במקרה חיות ביער היום?" כנראה שהבעת הפנים שלי הבהילה אותה, כי נעצרה וחשבה לפני שהיא ענתה "...לא. מטרולין... למה?" אני מביט סביב בעצבנות... היער שקט לחלוטין, דממה של מוות... "אנחנו חייבים לברוח מפה!" אני מושך את מיולן ומתחיל לרוץ, הפחד מתחיל לגאות... אור חזק מסמא אותי ומעיר אותי. "אתה ער? הא הא, עכשיו הוא ער" קול גס ועמוק מכוון האור. שריקה נמוכה נשמעת מכוון 'רוח הבוקר', אני מרגיש את השריקה בעצמות הראש לפני שאני מתחיל לשמוע אותה "אתה רוצה שיעור נוסף מח ציפור? לא הספיק לך הטיפול הקודם?" קול עדין וגבוה מגיע מכוון הדלת והשריקה חוזרת לטונים נמוכים ויותר מתחת לסף השמיעה שלי. "בוא! אנחנו צריכים לעשות לך בדיקות!" הקול הגס תופס בחולצתי, מניף אותי לרגלי ומוציא אותי מתאי...

 

[דרגורן]

בוא! אנחנו צריכים לעשות לך בדיקות!

אני ממתין שלוש דקות, עד שהצעדים יוצאים מטווח השמיעה שלי. אני מתיישב על הריצפה בין המיטות, משלב את רגלי, ונותן למוחי ל ה מ ר י א... שמיים! אני נושם לקרבי את רוח הלילה הצוננת, נהנה להרגיש אותה מתחת לכנפי, מעלה אותי ומרוממת את רוחי. אחרי מספר דקות, אני נזכר מדוע אני פה ומדמיין את התא. אחרי שאני מסתכל ורואה שהכל בסדר איתי, אני עובר דרך הדלת ומתחיל לחפש את מטרולין. למה? מה אני מוצא מיוחד דווקא בו? מאז שהוא הובא אתמול, יצא לי להביט בחלומותיו פעמיים. אני חושב שהטראומה הגופנית שהוא עבר, היא מה שאיפשרה לי להכנס לחלומותיו. מרתק, העולם דרך עיניו נראה שונה לגמרי, הצבעים עזים יותר, הריחות מטושטשים, מחשבות מתרוצצות... אני מנסה להרחיב את החיפוש במחשבתי, דבר מסוכן, כי כך הסיכוי לחוש בי גדל, וההגנות שלי נחלשות. "אההה" ... צעקת כאב מובילה אותי למקום הנכון, אני מקטין את ההקרנה העצמית שלי ועובר דרך חלק מהקיר, כך שאני רואה לתוך החדר, אבל גופי המחשבתי נשאר ברובו מחוץ לחדר. "אתה יצור מדהים! אתה יודע את זה?" מורטיוס. אני נרתע לאחור בבהלה וכמעט מאבד את הגוף המוקרן. הוא לא רואה אותך. הוא עסוק. אני מתבייש בעצמי, וחוזר להסתכל פנימה. "... יצירת פאר! אתה גולת הכותרת של מעל לשנתיים של ניסויים!" מטרולין שוכב קשור על מיטה שמוטה בזוית כלפי מורטיוס שמסתובב מסביבו כמו אמא גאה. "יצירת פאר? אני יצור מעוות!" מטרולין צועק בזעם, אני יכול לשמוע את החבלים שקושרים אותו נאנקים ונמתחים בעוד הוא מנסה להשתחרר. אני מסתכל סביב ורואה שמורטיוס נמצא לבד עם מטרולין... האם הוא כל כך בטוח בעצמו שהוא נשאר עם חיה בגודל הזה לבד? "מעוות? כלל לא! אתה נראה בדיוק כפי שרציתי!" נימת שביעות הרצון של מורטיוס פשוט מחליאה. אני מנסה לחשוב מה ניתן לעשות, ואז מחליט על דרך פעולה. 'מטרולין, אני הולך לשחרר לך את החבלים. נצל את זה, כי לאחר מכן אני לא אוכל לעזור'. אני מחכה רגע ורואה את מטרולין מרפה קלות ממאמציו. אני מרכז את האנרגיה המנטלית שנשארה לי, מעצב סכין טלפתי ומתחיל לתחוך את החבלים. העייפות גורמת לסכין להבהב ואני מצליח לחתוך רק חלק לפני שאני קורס לריצפת התא בעייפות. אני מצליח לעלות למיטה ולהתעלף....

 

[דרגורן]

כעשר דקות לפני כן (במקביל להודעה

הקודמת). אחרי כשתיים-שלוש דקות הליכה אנו מגיעים לדלת עץ עבה. בעל הקול הגס נוקש, "יבוא" ופותח את הדלת. "בוס, הנה האסיר שביקשת" אני מביט סביב, עדיין לא יודע מה ומי. "טוב מאד, קישרו אותו למיטה" אני מבין שמדברים עלי ומנסה לפנות לדלת. "צק צק צק" הקול הגבוה מסתבר - שייך לאיש רגיל למראה, ששולח את ידו במהירות מסחררת, ולוחץ לי בין הצוואר לכתף. מים קרים! אני מתעורר בבהלה ומגלה שאני קשור. הבוס עומד לידי ומחייך. "מי אתה, וממה אתה כל כך שמח?" "איזו גסות מצידי, שמי מורטיוס, ואני מאושר ממך! אתה היחידי ששרד, ולא סתם שרד, אלא פרח והתעלה על כל הציפיות!" "מה עשית לי? ואיפה מיולן!" "מיולן? אתה בטח מתכוון לבחורה שתפסו איתך... היא לא שרדה את זה" העצבות בפניו של מורטיוס שברה משהו בקירבי. "אהה! אני אהרוג אותך!" חמת זעם שוטפת אותי ואני מתחיל להאבק בחבלים "אתה יצור מדהים! אתה יודע את זה?" הוא שבע רצון?!? הראייה שלי מתחילה להתצמצם בקצוות ואני שואג בזעם! "אתה פשוט נפלא! יצירת פאר! אתה גולת הכותרת של מעל לשנתיים של ניסויים!" לעזעזל, החבלים לא ניתקים! אני משתולל בפראות אך ללא הועיל! 'מטרולין, אני הולך לשחרר לך את החבלים. נצל את זה, כי לאחר מכן אני לא אוכל לעזור' קולו של הקירוטן, כמעט שכחתי ממנו... קולו בראשי מרגיע אותי ואני מפסיק את ההשתוללות, מחזיר לעצמי את הנשימה לכמה רגעים. "נרגעת? טוב מאד! עכשיו אני הולך לבדוק למה אתה נשארת בחיים, וכל השאר מתו. לצערי אתה כנראה תמות בתהליך... אבל לא נורא" "Roar!" שאגה בוקעת מגרוני ואני משתולל בטירוף. מורטיוס נבהל וצועד לאחור "אהה!" והחבלים ניתקים! אני חופשי! אני מזנק לעבר מורטיוס "עכשיו מי הולך למות?" אני שומע את הדלת נפתחת מאחורי ומזק לעבר האיום החדש זוג הסוהרים ממקודם מתפרצים לחדר. לפני שאני מספיק לחשוב, אני מזנק על הראשון ונועץ את הניבים שלי בגרונו, הדם החם משפריץ לכל הכיוונים ואני כבר מזנק על השני, עם הטופרים שלי שלופים. אני פוגע במרכז גופו, סוטר לו עם כפי, ומזנק ממנו בחזרה למורטיוס. אני נוחת במרכז החדר ומסתכל סביב. מורטיוס נעלם!, אני מביט סביב, אך אין זכר לממזר. לאן הוא נעלם? אני מסתובב במהירות לעבר שני הסוהרים וכמעט מקיא את נשמתי. ראשו של הראשון מונח בזוית מהגוף, מחובר בקצת עור ופרצופו של השני נתלש ע"י הטפרים שלי. אחרי רגע אני מרגיש בדם המטפטף מהכפות שלי ופונה לחפש במה לנגב אותן. אחרי כמה דקות (וחיפוש על הסוהרים) אני יוצא מהחדר ומנסה לשחזר את הדרך לתא...

 

[Original BluePrint]

עכשיו גם אני כאן.

בשעת ערב מוקדמת מספר רוכלים עדיין ניסו להציע את שאריות היום לעוברים ושבים. דימדומים הפכו ללילה ואורות נדלקו בחלונות מרוחקים. במרכז השוק המתרוקן, קבוצת אנשים הקשיבו בעניין לדמות הצועדת במרץ מסביב למדורה... "מה תעשה עכשיו גנב קטן? אותנו אתה לא יכול להפחיד בסיפורים על חושך. אמרו השומרים שחסמו לו את דרך הבריחה." האיש הצעיר עמד לצד המדורה עם פניו לקהל כשהוא מחזיק מקל עץ כמו חרב בידו. "מה הוא עשה?" נשמע קול ילדה מהקהל. האיש חייך והפיל את המקל לריצפה כשעבר לצידה השני של המדורה. "אני לא מתכוון להפחיד אתכם עם סיפורים על חושך. ענה להם נוליוס תוך שהוא מתקרב בזהירות אל השומר שהחזיק את הלפיד המכוון אליו באיום. אני אבלבל אתכם עם פעלולים של אור. הוא קרא בקול, תפש את הלהבה של הלפיד והשליך אותה על השומרים." המספר עשה בדיוק את שתיאר וכשהעביר את ידו באש המדורה, נדמה היה שהוא אוחז בלהבה ודוחף אותה לעבר הקהל. האנשים שראו את אש המדורה רוכנת אליהם נשמו בהתפעלות ואף לקחו צעד אחד לאחור. הילדה הקטנה צרחה והתחבאה מאחורי אביה. "נוליוס רץ במהירות מעבר לשומרים המופתעים..." המשיך המספר כשהוא עצמו דילג מסביב למדורה עד שנעצר בינה לבין הקהל, "...אבל כמעט ונתקל בשומר שלישי שהגיח מעבר לפינה. השומר תפס את נוליוס בידו, אבל נוליוס הזריז השתחרר מהאחיזה והמשיך לרוץ בחזרה אל מרכז העיר ההומה אנשים שבאו לחגוג. השומרים רדפו אחריו עד שהגיע אל המדורה הגדולה במרכז הכיכר... ואז נוליוס הדהים את כולם כשזינק הישר אל תוך האש!" המספר קפץ לאחור מעל למדורה וכרע כך שפניו נראו בתוך הלהבות. "אל תתנו לאף אחד לעבור בסימטה האפלה... קולו נשמע דועך באש המתגברת, וטובע בהמולה מסביב." האיש הצעיר קם בחזרה על רגליו והשתחווה אל הקהל. "מה קרה לנוליוס?" נשמע קול הילדה מבלי שנראתה. "נוליוס נעלם" ענה המספר, "אבל עד היום אף אחד לא עבר בסמטה ההיא בשעות החושך." הקהל מחה כפיים והחל מתפזר, חלקם זורקים מטבע או שניים אל תרמילו הפתוח של המספר. הילדה הופיע שוב מאחורי אביה וניגשה אל המספר עם מטבע בידה. "אני רוצה לדעת מה קרה לנוליוס." היא אמרה לו וכעס מהול בעצב נשמע בקולה. "מחר תדעי" המספר כרע על ברך אחת והושיט אליה את ידו, "ותזכרי לא ללכת לבד בסמטאות חשוכות." אש המדורה האיר את שערו הבהיר ונראה מנצנץ בעיניו. הילדה נתנה לו את המטבע ושמה לב לציור המוזר על כף ידו לפני שסגר אותה. את המטבע הוא דחף לכיס וכיתף את תרמילו, כל האנשים התפזרו והמספר הצעיר מצא את עצמו מסתכל לתוך עיניו של אדם מבוגר העומד מולו...

 

[Original BluePrint]

ואני לא אוהב כשמפריעים לי

שני האנשים שנשארו לבד בשוק השומם עמדו ובחנו אחד את השני במשך דקה שלמה. "סיפור יפה" האיש המבוגר שבר את השתיקה, אך בקלו הצרוד מעט לא נשמע טון שיסגיר את דעתו על הסיפור, ופרצופו נשאר חתום. "אתה מוזמן להביע את הערכתך" ענה המספר שפתח לפניו את התרמיל שהחליק מכתיפו. האיש הטה את ראשו לראות את חופן המטבעות המפוזרות על פריט לבוש בתוך התיק, היסס לרגע והשליך שניים נוספים שהוציא מכיסו. "מה תספר לילדה מחר?" הוא הוסיף. "אני כבר אחשוב על משהוא." האיש הצעיר פנה ללכת, אבל עצר למגע ידו של המבוגר על כתיפו. "אני אספר לך את סוף הסיפור" "אתה יכול לעשות זאת בזמן שאני אוכל?" שאל המספר הצעיר מבלי להסתיר את התעניינותו. במקום להשיב האיש החווה בידו קדיםה והם הלכו ביחד אל האחסנייה שבה התארח המספר. "שמי ארסון" אמר המספר והושיט את ידו. "דוברוס" ענה האיש והם לחצו ידיים תוך כדי הליכה. באכסנייה המוארת ארסון התיישב קרוב מאד לאח הגדולה, ודוברוס סיפר לו את המשך הסיפור בזמן שאכלו. "איפה שמעת את הסיפור הזה?" שאל ארסון בסוף הסיפור והארוחה כשהוא מלטף מדי פעם את הנר הגדול שדלק במרכז השולחן. "אני הייתי אחראי לבעלי החיים בשיירת מסחר שחוצה את היבשת פעמיים בשנה במעבר גדפאר. את הסיפור הזה שמעתי באחת העיירות בדרך." "מעבר גדפאר?" ארסון נשען לאחור על כסאו וידיו נפלו לצדדים, "גדפאר עובר בלפחות 8 ערים גדולות. אתה זוכר באיזו?" הוא לא שם לב שיד ימינו התנדנדה סנטימטרים ספורים מהאש. "כן, אני זוכר. זוכר יותר מדי טוב. זה למה עזבתי את הסוחרים." "למה? מה קרה? אתה חייב לספר לי!" ארסון חזר במהירות אל השולחן ותפש את הנר הגדול עם כל כף ידו ואצבעותיו החמות מן האש התיכו את השעווה ושקעו אל תוך הנר. "סיפרו לי את הסיפור לפני 6 שנים כשעברנו בנסלאג, ואחד הנהגים של השיירה נעלם בצללים של הסימטה, ממש מול עיני. אנשי העיר עדיין נזהרים לא לעבור שם, אבל כבר יותר מעשר שנים לא מזהירים נוודים, ומספר אנשים בשנה עדיין נעלמים שם." דוברוס שם לב לידו של ארסון ש"טבעה" בתוך הנר והסתכל עלייה בפליאה. ארסון שם לב לזה ומשך את אצבעותיו בזהירות מתוך הנר. "שעווה דלילה" הוא העיר, "אני פה רק חמישה ימים וכבר החליפו את הנר הזה פעמיים." ומבלי לחשוב פעמיים ארסון שלח את ידו לתוך האש הבוערת באח בשביל לנקות את חתיכות השעווה שדבקו בה. "נסלאג?" הוא שאל, ובקולו לא נשמע שהוא בכלל שם לב לאש המלטפת את כף ידו." "היד שלך בוערת!" דוברוס כמעט קפץ מכסאו וקולו נשמע עד לדלפק. "היד שלי לא בוערת" השיב ארסון ברגיעה ומשך את ידו מן האח, "אני בן לשושלת נפחים. אנחנו רגילים להחזיק ברזל חם ולדחוף אותו לאש." הוא חיכך את ידיו והציג אותן לדוברוס. שאריות של סימן כלשהוא נראו מרוחות על כף ידו הימנית. "אז איך אני מגיע לנסלאג?" הוא שאל. "למה לך להגיע לשם?" דוברוס קירב את ידו שלו אל האש ומשך אותה בחזרה לפני שעבר את קו המשקוף. "בשביל לשמוע את הסיפור במקור, וגם זו תהיה הזדמנות לאסוף סיפורים נוספים בדרך. אני בא מהדרום אם עדיין לא ניחשת." מל"ד: עדיין לא סיימתי. דמויות שרוצות להפגש עם ארסון בהמשך, שישלחו את השחקן שלהן לתאם איתי.

 

[Original BluePrint]

סוף (סוף), אפשר להתחיל.

דוברוס בחן שוב את האיש הצעיר. "את המבטא זיהיתי, לעוזר שלי באורוות יש מבטא דומה. ואני מבין את ההתלהבות של הצעירים לבקר במקומות חדשים, אבל למה להגיע כל כך רחוק רק בשביל לשמוע סיפור שסיפרתי לך לפני כמה דקות?" "כי... אני..." ארסון נכשל בלשונו. הוא עזב את הנר שנפל על צידו וכבה. "זה מסובך." "בסדר, לכל אחד יש את הסיבות שלו." דוברוס שילב את ידיו וחייך כשנשען לאחור. השיחה נמשכה אל תוך הלילה וארסון למד איפה להצטרף אל הסוחרים וכיצד להגיע לנסלאג. בשעות הערב המוקדמות ביום למחרת ארסון סיפר את ההמשך לסיפור שלמד מדוברוס, ושילהב את הקהל בסיפורים על צללים חיים, אש קסומה, וגיבור בעל תושיה. בסוף ההופעה דוברוס שוב הופיע, והפעם נראה היה שהוא מרוצה מאד מהסיפור. הם שוב הלכו לאכול בייחד, דוברוס עזר לארסון לתכנון את המסע שלו צפונה, ואף מכר לו את אחד מסוסיו הזולים. ולמחרת הם נפגשו באורוות של דוברוס להפרד כידידים לפני שארסון יצא לדרכו. מל"ד: קיצור רע במיוחד. היה לי הרבה מה לכתוב אבל זה היה לוקח המון זמן ובטח לא תורם בכלום. לא נורא, עכשיו ברור שהדמות שלי היא ארסון והוא בדרכו צפונה להצטרף אל שיירת מסחר שתנחה אותו אל עיר בשם נסלאג. דמויות שרוצות לפגוש את ארסון בדרך, מוזמנות. אם לא, הוא יגיע לנסלאג בעוד כמה ימים.