פריז, סארטר והוורד

[טללי בוקר]

פריז, סארטר והוורד

הוורד הוא הוורד הוא הוורד ביטוי שעבר תהפוכות, כמו ביטויים רבים אחרים המקור הוא פילוסופי, ז'ן פול סארטר (נאטמג, שלא תגידי שלא חושבים עלייך) מתאר במסגרת ההגות שלו את הבעייתיות של לתפוש את המציאות באופן בלתי אמצעי, בספרו "היש והאין" (l'etre et le neant) הוא מצביע על כך שהחוויה של המציאות החיצונית נתפסת אצלנו רק בהבלח של שבריר שניה, הבלח שאפילו אין לו ייצוג במציאות, וההתייחסות האמיתית שלנו היא ההתייחסות אל המחשבה על המציאות. כלומר האדם רואה פרח אך מה שתופס את מרכז התודעה שלו הוא המחשבה על כך שהוא רואה וורד ולא הוורד עצמו. האדם מנסה להגיע בתודעתו אל חווית הוורד הבלתי אמצעית אך הוא נכנס למעגליות בה הוא חושב על עצמו חושב על הוורד וכך הלאה, כאשר הוורד הוא מה שמעבר למסך המחשבה על המחשבה על הוורד: La rose c'est la rose c'est la rose הביטוי הזה הפך להיות שגור בצרפת ואחריה בארצות אחרות בתקופת הפריחה של האזיסטנציאליזם של סארטר בשנות ה-50, והיא התקשרה עם כל האווירה הזאת של מרתפי ג'ז, הפגנות סטודנטים, סרטים של גודאר וסיגריות ז'יטאן. עם הזמן התחיל להיעשות שימוש בביטוי על מנת להצביע על "הדבר עצמו" שמעבר למשהו, כל משהו.

 

[דלית - delete]

יש באמת הבדל בין מהות לפרנזנטציה?

אם הבנתי נכון, זו חזרה מכיוון אחר על משל הפיל, או חזרה על פתיחת הטאו טה צ'ינג (הטאו האמיתי הוא זה שלא ניתן לתאר במילים) אך מה אם אין מהות מעבר לזו הנצפית? מה אם עץ נופל ביער אינו משמיע קול?

 

[טללי בוקר]

לא, זה לא הכיוון הזה

הדאו דה ג'ינג מתייחס לכך שמהותו אמיתי של הקיום היא דינמית ובעלת שונויות פנימיות, ולכן לא ניתן לתאר אותה במלים שיש להן משמעות סטאטית. עניין קולו של העץ הנופל ביער (בדומה לשאלה "איזה קיום יש לפרה הנמצאת מעבר לגבעה") הוא השאלה אם יש משמעות לקיום מעבר להיתפסותו בחושים שלנו. סארטר לא מתייחס לעצם הקיום וגם לא ליכולת להגדיר אלא אל היכולת לתפוס (to perceive) את המציאות, היכולת להיות מודע למה שקיים במציאות ולא לאדם התופס אותה. לצורך העניין, סארטר הוא פוסט קאנטיאני, הוא הוגה בתוך פילוסופיה שמקבלת את ההגדרות של קאנט שאין משמעות לדבר על המציאות "שם בחוץ". נקודת הפתיחה שלו היא האמירה הקלאסית של קאנט "האובייקטיווי הוא הסובייקטיווי", את מה שקיים ואיך הוא קיים כבר השארנו מאחורינו, עכשיו בוא נעמיק ומחקור את מה שמתרחש בתוך ההכרה שלנו, כלומר את התחום היחידי הריאלי בשבילנו. ועוד משהו: יש הבדל עצום בין לדבר על פילוסופיה בבית תה עם ספל לפסנג סוצ'ונג, לבין עיסוק בפילוסופיה ב-Deux magots אחרי שתי חפיסות ז'יטאן ובקבוק בורדו. לא ככה?

 

[Mנטה]

אל תרכיבו משקפים, לא ורודות ולא

שחורות (ואז אם עדיין תוכלו לראות משהו, הוא יראה לכם כמו ורד או פייפ או משהו אבל זה בטח לא יהיה זה, כי מלשות, אתם צריכים משקפיים

)

 

[דלית - delete]

אה, הוא מאלה... בכל מקרה הרפרנס

לבישופ ברקלי עדיין תופס, להבנתי. thus I refute bishop Berkley - זה לא התייחס ישירות לטענות אובייקטיבי הוא סובייקטיבי? לגבי השאר אתה צודק, אם כי כוס התה שלי זה בירה, רצוי ליד איזה ניל סטיבנסון טוב. ואני עדיין מתקשה לראות הבדל או לייחס חשיבות למהות בנפרד מהצופה. במובן זה אני קוונטומאי לחלוטין - הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהנצפה, לנצפה אין קיום בלי צופה, ולכן ברור לחלוטין שכל אובייקט שנצפה הוא מופע יחידני (unique) שאין לו זכות קיום מעבר למציאות הפנימית של הצופה. מצד שני, אני גם לא בטוח שאני מאמין בזמן או בסיבתיות, אז כך זאת בעירבון מוגבל.

 

[דלית - delete]

אגב, רק כדי לסבר את האוזן

ניל טיבנסון הוא און טופיק.

 

[טללי בוקר]

הפילוסוף ובית הקפה

זה מזכיר לי שג'ורג' שטיינר מתאר בפתיחה לספר שלו על הפילוסופיה העולמית את המקומות הקלאסיים לפילוסופיות, בהודו עושים את זה בישיבה סביב המורה תחת העץ, באנגליה זה בחדר העבודה (sir. may I offer you a cup of tea), בחוף המזרחי זה נעשה בספריה של האוניברסיטה ובאירופה (להבדיל מאנגליה...) זה בבית הקפה. הוא מתאר שם איך הוא רואה בעיני רוחו שרשרת אינסופית של בתי קפה הנמשכת מליסבון דרך מדריד, פריז וברלין עד לנינגרד (מה לעשות, ככה קראו לה אז). מספרים שלסארטר היה שולחן קבוע ב-deux magots, הוא היה בא, אומר שלום, מתיישב (אף אחד לא חשב לתפוס את השולחן), מקבל את ההזמנה הרגילה שלו בלי צורך לדבר, מוציא את הסיגריות והניירות ומתחיל לעבוד. ניסיתי לדמיין לעצמי אותו עושה את זה בבית קפה בבוגרשוב או לחילופין באיזה סטארבאקס במיד טאון מנהטן ונהיה לי ברור שזה רעיון תלוש לחלוטין.

 

[דלית - delete]

אולי תלוש, אבל מה רע באבן גבירול?

כשהייתי סטודנט שם באיזור, היה נהוג לפעמים להתיישב בבית קפה, לשפוך ניירות וספרים סביב סביב, להפריע בשקט מופתי להמולה המתהסה ולהכנס למוד מבחנים כאילו אין ספריה.

 

[Mנטה]

ואני עשיתי את זה פעם בשיינקין

ואפילו בשד' בן ציון. אבל לא כל כך נוח, שולחנות בתי הקפה העגולים האלו פשוט קטנים מדי.

 

[Tonjin]

ואופס, רק עכשיו ראיתי את ההודעה הזו

ראיתי לא מעט סטארבאקסים שפחות או יותר מעודדים אנשים לשבת בהם שעות ולקרוא, ללמוד או אפילו להעביר שיעורים פרטיים. ראיתי גם כאלו שתומכים בתיאטרון מקומי ומעודדים ערבי קריאה ותרבות.. הרבה מהסניפים האלו היו דווקא במנהטן... שלא לדבר על זה שהיחס שלהם לעובדים (לפחות בארה"ב) הוא די חסר תקדים אני יודע שאנשים אוהבים להשתלח בהם ולא תמיד מבין לגמרי למה? אולי דברים השתנו לאחרונה ואני לא מעודכן או שאולי אני סתם נאיבי.. אני אישית חושב שלא אילו הסיבות..