פרידה
שלום,אני וחבר שלי נפרדנו שנינו בני 23. נפרדנו בגלל שלי הייתה הרגשה שהוא תמיד מנסה לשנות אותי והוא לא מקבל אותי כמו שאני. זו הפעם השנייה שנפרדנו. בפעם הראשונה נפרדו על רקע ביקורתיות יתר מצידו שכוללת דרישות לא מציאותיות בנושא נקיון סדר ואסטתיקה. כשחזרנו הצלחתי להסביר לו שיש לו בעיה ושהדרישות שלו מוגזמות ושהוא צריך ללכת לטיפול ,הוא הסכים איתי אך לא הלך לטיפול כי לא היתה לו הכנסה,תמיד היתה לי הרגשה שעם כל זאת תמיד יהיו לו טענות ודרישות כלפי. עבר חודש וחצי ובזמן הזה רבנו המון בנושא חוסר ארגון מצדי,איחורים,בלאגן בחדר,חפפנות ושאננות שלי בכל דבר בחיים שלי שהכל על ה"זין "שלי. זה הרגיז אותו מאוד ולעיתים זה פגע בו מאוד,אז הוא ביקש שאני אבוא לקראתו ואשנה את זה בשביל שנינו,אני הסכמתי וכשהוא הגיע לביתי החדר היה מסודר,עדיין איחרתי בפגישות אך הבטחתי להשתדל לשנות את זה כדי שהוא לא יפגע מזה והסברתי לו שאני עושה זאת רק בשבילו כדי שלא יפגע מזה ושחפפנות מצדי לא מפריעה לי,זה הפריע לו מאוד והוא התעקש שזה יפריע לי שאני לא מסיימת דברים עד הסוף ותמיד אני מבקשת ממנו עזרה ברגע האחרון לסגור דברים,בזה הוא צדק ומאידך עדיין הפריעו לו דברים קטנים הקשורים באסטתיקה ובחיצוניות שהם מאוד מוגזמים.כמו לא להגיש לו צלחת מלוכלכת בקמח שטיגנתי בו גבינה בשבילו.(על זה רבנו יומיים) שלשום לקחתי אותו להופעת מחול ושם ראיתי חברים טובים שלי שמאוד אוהבים אותי ומקבלים אותי,אנשים מאוד אוהבים ,חמים עם הרבה חמלה וכל כך נהנתי לראות אותם והתרגשתי וסיפרתי לו המון על האנשים האלו כמה שאני אוהבת אותם והם אותי (הייתי רקדנית מחול ועזבתי). העניין מאוד הציק לו והוא אפילו קינא מאוד כל הערב והרגיש לטענתו כמו צעצוע. בהופעת מחול הרקדנים רקדו סיטואציות מהחיים על דינמיקות שונות של קשרים עם בני זוג/חברים ובהם הם לובשים דמות מסויימת שהם עם אנשים כשהדמות הזו גורמת לריחוק/דחייה ולעצב רב מאוד והרבה מועקה. בתחילת המופע הם מנקים אחד את השני ומסדרים אחד את השני ורוקדים עם פנים קפואות וקרות ושהם מתחילים להסיר את הדמות הם מעבירים את כל הכובד והכאב שלהם בריקוד ובסוף שהם אמיתיים לגמרי יש השלמה וקרבה בין הדמויות. המופע מאוד ריגש אותי והזדהתי עם כל הדמויות,עם הניקיון והסדר ,עם הדחייה,עם הפאסון של אחת הדמויות כשהיא נמצאת עם בן זוג ומנסה לסדר אותו מן גאוותנית כזו וכל פעם שהיא מנסה לסדר אותו הוא נשמט מידיה. הזדהתי עם ההלקאה העצמית של הדמויות שהם מסירים את הדמות מעליהם ,כל אחד מציג זאת בצורה שונה:אחת מקיאה,אחת דופקת את הראש בריצפה,השני בועט ואחריכן הם מעבירים מן הרגשה של הסרת עול מעליהם כאילו הם מרימים משהו כבד וזורקים אותו ובסוף השלמה. הרגשתי מועקה כבדה ונורא רציתי לבכות והתביישתי ובסוף המופע סיפרתי לחבר שלי את הרגשתי והעברתי לו גם את ההרגשה שאני לא כל כך מאמינה שהוא מקשיב לי כרגע אז הוא אמר לי שאם אני לא משתנה בשבילי והוא אינו מקבל אותי כך אז ניפרד והוא כבר לא יעשה לי כאב ראש. הוא גם טען שכל חבריי שם מעופפים פריקים וחסרי ביטחון ולא הבין מדוע אני כל כך מעריכה אותם,אני טענתי שהוא חסר בטחון הכי גדול כי הוא תמיד חשוב לו להראות שהכל בסדר. משום מה זה היה מין קשר שכל הטענות שלו חשובות ונתונות לדיון ושלי הן עוד סתם טענות,שהוא צודק תמיד והוא יודע מה טוב ושהכל צריך ללכת לפי דרכו ולפי אמות השיפוט שלו. וטענתי בפניו כי הייתי רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה את הדברים הטובים שבי שאנשים אחרים רואים ואוהבים והוא טען כי אינם קמים איתי בבוקר והולכים לישון איתי.ולכן לא אכפת להם כמה מי אני ואני לא מפריעה להם. השאלות שלי: האם הוא פרפקציוניסט? איך אפשר להגיע לגישור בזוגיות כזו? היינו חצי שנה ונתקלתי בקשיים ובהתערבות גם עם ההורים שלו: פעם אחת אימא שלו הציע לי לאכול אצלם והיו לי חמש דקות ללכת אז אמרתי לה שהורי לבד בבית והם רוצים שאני אוכל איתם ,התקשרתי לביתי והם כבר סיימו את ארוחת הצהריים,אכלתי אצלה ואני מאוד אוהבת את האוכל שלה ,בגלל שמיהרתי לקחתי את שאריות האוכל בנייר אלומיניום כי איני זורקת אוכל. לאחר שעה של מחשבות אמו שואלת אותו "אין לה אוכל בבית"? ואז הוא ענה לה שכנראה אני לא אוהבת לזרוק אוכל,לאחר יומיים רבנו והוא העלה את הנושא בזלוזול רב ושאל אם אין לי אוכל בבית וטען כי הוא סלד מהאמוק שהייתי באותו יום ומההתעקשות לאכול אצל אמו ולא לחכות להגיע לבית.וזה הגעיל אותו ,והוא יודע כי לא חסר לי כלום. הוא טען כי אינו צריך להגן עליי בפני אנשים ולהסביר מדוע אני מתנהגת כך. ושאני הייתי צריכה להסביר מדוע לקחתי את האוכל כי אנשים עלולים לחשוב כל מיני דברים שאני מוזרה,אני טענתי כי אני לא נמצאת במוח של אנשים וכי אין לי רצון להסביר את עצמי כל הזמן בגלל חוסר הטקט שלי ושאני לא חושבת לפני שאני עושה משהו,בשבילי זה כמו להיות רובוט ואין לי כל צורך להיות בשליטת יתר על מעשי,הייתי במקום הזה פעם וזה לקח ממני המון ואין לי רצון לחזור לשם. מה דעתך? תודה רבה.
שלום,אני וחבר שלי נפרדנו שנינו בני 23. נפרדנו בגלל שלי הייתה הרגשה שהוא תמיד מנסה לשנות אותי והוא לא מקבל אותי כמו שאני. זו הפעם השנייה שנפרדנו. בפעם הראשונה נפרדו על רקע ביקורתיות יתר מצידו שכוללת דרישות לא מציאותיות בנושא נקיון סדר ואסטתיקה. כשחזרנו הצלחתי להסביר לו שיש לו בעיה ושהדרישות שלו מוגזמות ושהוא צריך ללכת לטיפול ,הוא הסכים איתי אך לא הלך לטיפול כי לא היתה לו הכנסה,תמיד היתה לי הרגשה שעם כל זאת תמיד יהיו לו טענות ודרישות כלפי. עבר חודש וחצי ובזמן הזה רבנו המון בנושא חוסר ארגון מצדי,איחורים,בלאגן בחדר,חפפנות ושאננות שלי בכל דבר בחיים שלי שהכל על ה"זין "שלי. זה הרגיז אותו מאוד ולעיתים זה פגע בו מאוד,אז הוא ביקש שאני אבוא לקראתו ואשנה את זה בשביל שנינו,אני הסכמתי וכשהוא הגיע לביתי החדר היה מסודר,עדיין איחרתי בפגישות אך הבטחתי להשתדל לשנות את זה כדי שהוא לא יפגע מזה והסברתי לו שאני עושה זאת רק בשבילו כדי שלא יפגע מזה ושחפפנות מצדי לא מפריעה לי,זה הפריע לו מאוד והוא התעקש שזה יפריע לי שאני לא מסיימת דברים עד הסוף ותמיד אני מבקשת ממנו עזרה ברגע האחרון לסגור דברים,בזה הוא צדק ומאידך עדיין הפריעו לו דברים קטנים הקשורים באסטתיקה ובחיצוניות שהם מאוד מוגזמים.כמו לא להגיש לו צלחת מלוכלכת בקמח שטיגנתי בו גבינה בשבילו.(על זה רבנו יומיים) שלשום לקחתי אותו להופעת מחול ושם ראיתי חברים טובים שלי שמאוד אוהבים אותי ומקבלים אותי,אנשים מאוד אוהבים ,חמים עם הרבה חמלה וכל כך נהנתי לראות אותם והתרגשתי וסיפרתי לו המון על האנשים האלו כמה שאני אוהבת אותם והם אותי (הייתי רקדנית מחול ועזבתי). העניין מאוד הציק לו והוא אפילו קינא מאוד כל הערב והרגיש לטענתו כמו צעצוע. בהופעת מחול הרקדנים רקדו סיטואציות מהחיים על דינמיקות שונות של קשרים עם בני זוג/חברים ובהם הם לובשים דמות מסויימת שהם עם אנשים כשהדמות הזו גורמת לריחוק/דחייה ולעצב רב מאוד והרבה מועקה. בתחילת המופע הם מנקים אחד את השני ומסדרים אחד את השני ורוקדים עם פנים קפואות וקרות ושהם מתחילים להסיר את הדמות הם מעבירים את כל הכובד והכאב שלהם בריקוד ובסוף שהם אמיתיים לגמרי יש השלמה וקרבה בין הדמויות. המופע מאוד ריגש אותי והזדהתי עם כל הדמויות,עם הניקיון והסדר ,עם הדחייה,עם הפאסון של אחת הדמויות כשהיא נמצאת עם בן זוג ומנסה לסדר אותו מן גאוותנית כזו וכל פעם שהיא מנסה לסדר אותו הוא נשמט מידיה. הזדהתי עם ההלקאה העצמית של הדמויות שהם מסירים את הדמות מעליהם ,כל אחד מציג זאת בצורה שונה:אחת מקיאה,אחת דופקת את הראש בריצפה,השני בועט ואחריכן הם מעבירים מן הרגשה של הסרת עול מעליהם כאילו הם מרימים משהו כבד וזורקים אותו ובסוף השלמה. הרגשתי מועקה כבדה ונורא רציתי לבכות והתביישתי ובסוף המופע סיפרתי לחבר שלי את הרגשתי והעברתי לו גם את ההרגשה שאני לא כל כך מאמינה שהוא מקשיב לי כרגע אז הוא אמר לי שאם אני לא משתנה בשבילי והוא אינו מקבל אותי כך אז ניפרד והוא כבר לא יעשה לי כאב ראש. הוא גם טען שכל חבריי שם מעופפים פריקים וחסרי ביטחון ולא הבין מדוע אני כל כך מעריכה אותם,אני טענתי שהוא חסר בטחון הכי גדול כי הוא תמיד חשוב לו להראות שהכל בסדר. משום מה זה היה מין קשר שכל הטענות שלו חשובות ונתונות לדיון ושלי הן עוד סתם טענות,שהוא צודק תמיד והוא יודע מה טוב ושהכל צריך ללכת לפי דרכו ולפי אמות השיפוט שלו. וטענתי בפניו כי הייתי רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה את הדברים הטובים שבי שאנשים אחרים רואים ואוהבים והוא טען כי אינם קמים איתי בבוקר והולכים לישון איתי.ולכן לא אכפת להם כמה מי אני ואני לא מפריעה להם. השאלות שלי: האם הוא פרפקציוניסט? איך אפשר להגיע לגישור בזוגיות כזו? היינו חצי שנה ונתקלתי בקשיים ובהתערבות גם עם ההורים שלו: פעם אחת אימא שלו הציע לי לאכול אצלם והיו לי חמש דקות ללכת אז אמרתי לה שהורי לבד בבית והם רוצים שאני אוכל איתם ,התקשרתי לביתי והם כבר סיימו את ארוחת הצהריים,אכלתי אצלה ואני מאוד אוהבת את האוכל שלה ,בגלל שמיהרתי לקחתי את שאריות האוכל בנייר אלומיניום כי איני זורקת אוכל. לאחר שעה של מחשבות אמו שואלת אותו "אין לה אוכל בבית"? ואז הוא ענה לה שכנראה אני לא אוהבת לזרוק אוכל,לאחר יומיים רבנו והוא העלה את הנושא בזלוזול רב ושאל אם אין לי אוכל בבית וטען כי הוא סלד מהאמוק שהייתי באותו יום ומההתעקשות לאכול אצל אמו ולא לחכות להגיע לבית.וזה הגעיל אותו ,והוא יודע כי לא חסר לי כלום. הוא טען כי אינו צריך להגן עליי בפני אנשים ולהסביר מדוע אני מתנהגת כך. ושאני הייתי צריכה להסביר מדוע לקחתי את האוכל כי אנשים עלולים לחשוב כל מיני דברים שאני מוזרה,אני טענתי כי אני לא נמצאת במוח של אנשים וכי אין לי רצון להסביר את עצמי כל הזמן בגלל חוסר הטקט שלי ושאני לא חושבת לפני שאני עושה משהו,בשבילי זה כמו להיות רובוט ואין לי כל צורך להיות בשליטת יתר על מעשי,הייתי במקום הזה פעם וזה לקח ממני המון ואין לי רצון לחזור לשם. מה דעתך? תודה רבה.