פרידה קאלו
כידוע, פרידה קאלו היא אחת מהאמניות האהובות עלי ביותר. נתקלתי במאמר של פורום נשים וקרירה אותו כתבה חנה בית הלחמי בנושא סדרת ספרים, פגישה ראשונה עם גדולי האמנים- מייק ונציה, אותה חנה בית הלחמי מציגה כסדרה שובנסטית לאחר שקראה את הספר על פרידה קאלו ונוכחה לדעת כי פרידה קאלו היא האמנית היחידה בסרה. המאמר של חנה בית הלחמי: ----------------------------------------------------------------------ילדות, היום נלמד על פרידה קאלו... / חנה בית הלחמי 09/06/02 יוזמה נפלאה הייתה להוצאת זמורה ביתן, שהביאה תרגום עברי לסדרת ספרי אומנות לגיל הרך. הסדרה, הכוללת 12 אומנים, מביאה תקציר של קורות חייהם ודרכם האומנותית, מלידה עד מוות. ניתן למצוא בסדרה את פיקאסו, ואן גוך, רמברנט, ליאונרדו דה וינצ´י, מיכלאנג´לו, בוטיצ´לי, דאלי, טולוז לוטרק, שאגאל, מונה, ברוייגל...ואישה אחת ושמה פרידה קאלו. כתב את הסדרה מייק ונציה, שגם אייר אותה בקריקטורות פרי מכחולו, חלקן נגועות בסטריאוטיפים חברתיים שקשה להתעלם מהם. העדפתי למקד את נייר הביקורת הזה דווקא על סיפורה של פרידה קאלו, כפי שמסופר ע"י מייק ונציה, ומולה סיפורם של שני אומנים בני זמנה: פיקאסו ודאלי. כדאי להתחיל אולי מגב הספר – אותו טיזר שאמור לגרום לנו לרכוש את הספרים. כתוב שם, שכשפיקסו היה עצוב הוא צייר רק בכחול, דאלי תיקשר עם יצורים מהחלל החיצון ופרידה קאלו אהבה מאוד לצייר את עצמה.... קאלו הייתה אכן אומנית שהרבתה לצייר את עצמה אולם נעדרים מסיפורו של ונציה אותן ציטטות מדבריה, שיש בהן כדי לשפוך אור של ממש על מניעיה. להלן קישור לדף ציטטות שכזה באינטרנט, אני משוכנעת שקיומו לא נעלם מעיניו של ונציה, אם אכן עשה עבודתו כהלכה. http://members.aol.com/fridanet/quotes.htm בין השאר אומרת קאלו: "אני מציירת פורטרטים עצמיים כי אני כל כך הרבה לבד, ואני האדם (person) שאני מכירה הכי טוב", ו- "הציור שלי נושא עמו מסר של כאב". מעבר לכך - שליש בלבד מעבודותיה הם פורטרטים עצמיים, כך שעדיין ישנו רוב עצום ורב של ציורים שאינם זוכים לאיזכור. הפורטרטים העצמיים של קאלו היו המדיה שהיא השתמשה בה להעביר חוויות אישיות, רגשיות ואנושיות שעברה. קאלו חייתה חיים מלאי ייסורי גוף ונפש, עם בעל בוגדני ומתעמר, עליו היא אומרת "עברתי שתי תאונות קשות בחיי, האחת כשנדרסתי ע"י מכונית והשניה היא דיאגו". בתצלומים (המופיעים בגרסתו של ונציה) נראים אשה יפיפייה וגבר שמן מאוד, זחוח למראה ובעל מבט שניתן לפרשו כמתנשא ומשועמם. בשיחה עם אחד ממעריציה של קאלו בארץ, שקרא את רוב הביוגרפיות שפורסמו אודותיה, למדתי שדייגו רביירה היה איש פשוט, בן מעמד הפועלים, המוני בהתנהגותו ובלתי מתחשב. כ"כ צויין בפני שהדברים ניכרים באומנותו. קאלו התגברה בחייה על מחלת הפוליו בילדותה, על נכות כתוצאה מהמחלה, על תאונה קשה בגיל 18 ועל תחלואים נוספים. היא החלה לצייר בחודשים הארוכים בהם הייתה רתוקה למיטתה לאחר מחלתה. היא גילתה בחייה תעצומות נפש לא קטנות המובעות בעוצמה רבה בציוריה, בצבעים, במבט העיניים בפורטרטים השונים, במסרים ישירים וקשים לעיתים לצפייה. דוגמה לכך היא עבודה הנקראת "לידה" – המתארת את אמה יולדת אותה. בציור באים לידי ביטוי מוטיבים פמיניסטיים כמו האובייקטיביזציה של האשה, התפקיד שלה במרקם האנושי, האביוז, אולי אפילו מידה של ייאוש וחוסר תקווה. על הקיר, מעל האשה היולדת מכוסת הפנים (ללא זהות) - תלוי פורטריט של אשה (קאלו ?) המביטה בה. עברה בי תחושה שהאשה הבוגרת שנולדה ממפשעתה המדממת של האם, נולדה מתה. העברתי את טיוטת המאמר הזה למספר קוראות לפני פרסומו - חלקן רואות במחאה על האובייקטיביזציה של האישה מוטיב חוזר בעבודותיה של קאלו. רוני ספיר, למשל, רואה את הפורטרטים העצמיים כמניפסט פמיניסטי האומר שלאשה מותר לצייר, לתאר, לראות אשה (נשים, כזכור, צויירו, תוארו ואף הולבשו ואופרו תמיד ע"י גברים). אותו אדם שקרא את הביוגרפיות של קאלו, סיפר מתוך אותה קריאה, שמדובר באשה שהכניסה את עצמה שוב ושוב למערכות יחסים בהם היתה היא הקורבן, כולל זו עם בעלה ורומן אהבים שניהלה עם טרוצקי. אם זה נכון - אינני יודעת. יש לי סיבה להאמין לדפוס הנשי הזה ששלט בה כנראה בהקצנה לא קטנה - בדיסוננס קוגניטיבי לתפיסתה את האשה כייצור גאה ושווה (מה שבא לידי ביטוי באומנותה דווקא).
כידוע, פרידה קאלו היא אחת מהאמניות האהובות עלי ביותר. נתקלתי במאמר של פורום נשים וקרירה אותו כתבה חנה בית הלחמי בנושא סדרת ספרים, פגישה ראשונה עם גדולי האמנים- מייק ונציה, אותה חנה בית הלחמי מציגה כסדרה שובנסטית לאחר שקראה את הספר על פרידה קאלו ונוכחה לדעת כי פרידה קאלו היא האמנית היחידה בסרה. המאמר של חנה בית הלחמי: ----------------------------------------------------------------------ילדות, היום נלמד על פרידה קאלו... / חנה בית הלחמי 09/06/02 יוזמה נפלאה הייתה להוצאת זמורה ביתן, שהביאה תרגום עברי לסדרת ספרי אומנות לגיל הרך. הסדרה, הכוללת 12 אומנים, מביאה תקציר של קורות חייהם ודרכם האומנותית, מלידה עד מוות. ניתן למצוא בסדרה את פיקאסו, ואן גוך, רמברנט, ליאונרדו דה וינצ´י, מיכלאנג´לו, בוטיצ´לי, דאלי, טולוז לוטרק, שאגאל, מונה, ברוייגל...ואישה אחת ושמה פרידה קאלו. כתב את הסדרה מייק ונציה, שגם אייר אותה בקריקטורות פרי מכחולו, חלקן נגועות בסטריאוטיפים חברתיים שקשה להתעלם מהם. העדפתי למקד את נייר הביקורת הזה דווקא על סיפורה של פרידה קאלו, כפי שמסופר ע"י מייק ונציה, ומולה סיפורם של שני אומנים בני זמנה: פיקאסו ודאלי. כדאי להתחיל אולי מגב הספר – אותו טיזר שאמור לגרום לנו לרכוש את הספרים. כתוב שם, שכשפיקסו היה עצוב הוא צייר רק בכחול, דאלי תיקשר עם יצורים מהחלל החיצון ופרידה קאלו אהבה מאוד לצייר את עצמה.... קאלו הייתה אכן אומנית שהרבתה לצייר את עצמה אולם נעדרים מסיפורו של ונציה אותן ציטטות מדבריה, שיש בהן כדי לשפוך אור של ממש על מניעיה. להלן קישור לדף ציטטות שכזה באינטרנט, אני משוכנעת שקיומו לא נעלם מעיניו של ונציה, אם אכן עשה עבודתו כהלכה. http://members.aol.com/fridanet/quotes.htm בין השאר אומרת קאלו: "אני מציירת פורטרטים עצמיים כי אני כל כך הרבה לבד, ואני האדם (person) שאני מכירה הכי טוב", ו- "הציור שלי נושא עמו מסר של כאב". מעבר לכך - שליש בלבד מעבודותיה הם פורטרטים עצמיים, כך שעדיין ישנו רוב עצום ורב של ציורים שאינם זוכים לאיזכור. הפורטרטים העצמיים של קאלו היו המדיה שהיא השתמשה בה להעביר חוויות אישיות, רגשיות ואנושיות שעברה. קאלו חייתה חיים מלאי ייסורי גוף ונפש, עם בעל בוגדני ומתעמר, עליו היא אומרת "עברתי שתי תאונות קשות בחיי, האחת כשנדרסתי ע"י מכונית והשניה היא דיאגו". בתצלומים (המופיעים בגרסתו של ונציה) נראים אשה יפיפייה וגבר שמן מאוד, זחוח למראה ובעל מבט שניתן לפרשו כמתנשא ומשועמם. בשיחה עם אחד ממעריציה של קאלו בארץ, שקרא את רוב הביוגרפיות שפורסמו אודותיה, למדתי שדייגו רביירה היה איש פשוט, בן מעמד הפועלים, המוני בהתנהגותו ובלתי מתחשב. כ"כ צויין בפני שהדברים ניכרים באומנותו. קאלו התגברה בחייה על מחלת הפוליו בילדותה, על נכות כתוצאה מהמחלה, על תאונה קשה בגיל 18 ועל תחלואים נוספים. היא החלה לצייר בחודשים הארוכים בהם הייתה רתוקה למיטתה לאחר מחלתה. היא גילתה בחייה תעצומות נפש לא קטנות המובעות בעוצמה רבה בציוריה, בצבעים, במבט העיניים בפורטרטים השונים, במסרים ישירים וקשים לעיתים לצפייה. דוגמה לכך היא עבודה הנקראת "לידה" – המתארת את אמה יולדת אותה. בציור באים לידי ביטוי מוטיבים פמיניסטיים כמו האובייקטיביזציה של האשה, התפקיד שלה במרקם האנושי, האביוז, אולי אפילו מידה של ייאוש וחוסר תקווה. על הקיר, מעל האשה היולדת מכוסת הפנים (ללא זהות) - תלוי פורטריט של אשה (קאלו ?) המביטה בה. עברה בי תחושה שהאשה הבוגרת שנולדה ממפשעתה המדממת של האם, נולדה מתה. העברתי את טיוטת המאמר הזה למספר קוראות לפני פרסומו - חלקן רואות במחאה על האובייקטיביזציה של האישה מוטיב חוזר בעבודותיה של קאלו. רוני ספיר, למשל, רואה את הפורטרטים העצמיים כמניפסט פמיניסטי האומר שלאשה מותר לצייר, לתאר, לראות אשה (נשים, כזכור, צויירו, תוארו ואף הולבשו ואופרו תמיד ע"י גברים). אותו אדם שקרא את הביוגרפיות של קאלו, סיפר מתוך אותה קריאה, שמדובר באשה שהכניסה את עצמה שוב ושוב למערכות יחסים בהם היתה היא הקורבן, כולל זו עם בעלה ורומן אהבים שניהלה עם טרוצקי. אם זה נכון - אינני יודעת. יש לי סיבה להאמין לדפוס הנשי הזה ששלט בה כנראה בהקצנה לא קטנה - בדיסוננס קוגניטיבי לתפיסתה את האשה כייצור גאה ושווה (מה שבא לידי ביטוי באומנותה דווקא).