פצע פתוח

[אשבל1]

 

[עדיה222]

לשרי באבל -

אני מחבקת אותך, כמה סבל.

למה אמך התכוונה כשאמרה השנה הראשונה היא כמו פצע פתוח? התכוונה לשנת האבל הראשונה? כלומר דיברה על השנה הראשונה שלך אחרי שהיא לא תהיה כאן עוד?

 

[עדיה222]

שרי - כן, כמובן,

הגיוני שדיברה על עצמה, על האבל שלה על קרוביה. אני קצת טמבלית, את יודעת...
אבל באמת לא חשבתי שדיברת עם אמך על אבל.
מחבקת מרחוק, עדיה

 

[אור העצובה]

פצע פתוח

שנה וחצי חלפו ונדמה כמו נצח. מקודם צלצל האייפון ועל הצג היה כתוב "אמא". ברור- הוא היה של בעלי ועבר אלי. התיישבתי והרגשתי סכין בחזה. ביום שישי בערב, המשפחה המורחבת מהצד של בעלי כולל גיסי עם שלושה ילדים קטנים באו לביקור מארה"ב ואחרי הרבה זמן זכיתי לחוות משפחתיות. הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ 10 והייתה כתבה על ד"ר אורנה לא זוכרת את שם המשפחה- מנהלת המערך האונקולוגי של אסותא, שלקתה בעצמה בסרטן הלבלב. כמו אמא. היא דברה על הנושא בגילוי לב ועברה את ניתוח ה"וויפל" המסובך שזוכים לו אלה שאובחנו ללא גרורות. הקשבתי מרותקת- מנותקת מהסביבה השמחה והבנתי בפנים שאמא לא הייתה עומדת בזה- לא בכימו הנוראי, לא בהמתנה למוות הוודאי, לא בניתוח- תיעבה בתי חולים. אלוהים פשוט גזר עליה את גזר הדין ההזוי הזה ותוך חמישה שבועות בהוספיס בית שארגנתי, שכובה לידי, לטפתי את אמא כשנשמה את הנשימה האחרונה.נשקתי לה על המצח. יכולתי להשאר ככה עוד שעות. האנשים ההם באו ולקחו אותה עם הסדין עם הכותונת עם הכל ככה במדרגות שכבר לא יכלה לעלות. וזה חקוק לי בנשמה. אז כשצופית גרנט חווה את זה אני קוראת את הפוסטים והכל צף ועולה- זה פצע פתוח. זה לא באמת מגליד. אני כל כך מתגעגעת... כל כך נזקקת.... זה פצע מדמם...יתמות מאוחרת..... תמיד אמרה לי "את הילדה שלי..." מהזיות המחלה הארורה פקחה אליי עיניים ואמרה "יפהפייה שלי..." רק היא. רק היא. כל תפיסת העולם שלי השתנתה. כלום לא באמת חשוב. המרדף האינסופי אחרי קריירה, כסף, עוד טיול, עוד דירה, בולשיט!!!! אנחנו נולדים לבד ובעל כורחנו וככה גם עוזבים. רק נשארים חקוקים ומשתקפים בילדינו. והרופאה המהוללת והמדהימה הזאת שאבחנה אלפי חולי סרטן מספרת בגילוי לב שהיא כל הזמן בוכה. ומשאירה קלטות סיפורים מומחזות על ידה לנכדים- שיזכרו אותה.... ודומעת ואומרת שהיא לא רוצה למות. ובוכה. ואני נקרעת. זה נראה לי הדבר הכי קשה- להמתין למוות ידוע מראש. כמה נלחמתי על השקר הקדוש- כולנו ידענו ואמא החכמה כל כך ידעה וצללה להדחקה העמוקה, עד אותו בוקר ארור. אי אפשר להפרד מאמא. זה משאיר פצע פתוח.

 

[mykal]

 

[אשבל1]

 

[עדיה222]

אור העצובה - אני ממש רואה

את הסיטואציה שתיארת, איך אחרי המון זמן פתאום בני משפחה רבים מתארחים אצלך, ואלה צריכים להיות רגעים של שמחה, ארוחה, ישיבה ביחד, שיחה - הקירבה הזאת של ארוחת יום שישי בערב, והנה פתאום ערוץ 10 מראה את הרופאה המהוללת שהמומחיות שלה היא בדיוק סרטן הלבלב, והיא בעצמה חולה עכשיו בסרטן הלבלב - ברור שאת לא יכולה להפסיק לראות אותה, וברור שאת ממש נכנסת למכונת זמן, ואת נמצאת ממש בתוך זמן המחלה של אמך, זמן איום ונורא. את פשוט שם.
זה לא רק המוות של אמך, זה לא רק העדרה של אמך, האובדן. זה גם - וברגעים אלה אולי בעיקר - המחלה, היחס שלך, היחסים ביניכן בזמן המחלה, היחס שלך למחלה, ואת נזכרת ב"שקר הקדוש" - כך את מכנה באינטליגנטיות הכי גדולה את היחס שלנו לתקוות ההבראה.
הלוואי שהייתי חושבת שאיזשהו חיבוק שלי יוכל לעזור.
את ההודעה שלך כתבת לפני כחמישה ימים. אני מעודי לא עברתי משהו קשה כשלך. כתבת בצורה כל כך ברורה את אי-הנחמה שלך. עד כמה אי אפשר לנחם, וכלום לא מנחם. ובכל זאת אעז לקוות שעם הימים שחלפו מאז שראית את הרופאה בערוץ 10 את מרגישה קצת יותר טוב. הקצת הוא מאוד מאוד חשוב.