lost on earth
New member
פצה על עצמך
המחשבה שמא לקחתי את הפנייה הלא-נכונה תמיד שררה במחשבותיי, הרי שתמיד ידעתי את הדרך הנכונה ולראשונה, איבדתי דרכי במסלולי שלי. שאני "אב" המסלול, נאבדתי. עכשיו כבר לא הכל לבן והידיד חמק... העשן הלבן כבר לא שם, ואתה הצמחייה שלוותה למסלול נעכרה כהרף עין. עמדתי במקום זה זמן מה ולאט לאט שמתי לב כי הדרך מתגלה כשבעוד מועד אדם מוזר ניסה להזהיר אותי בבחירתי ועל עיניי להיות פקוחות כדג זהב. רק את קצה השביל יכולתי לראות, והנה לאט אבל בטוח אני רץ אליו. כעת, כבר מצורה אלכסונית הפך יישר ולפתע יער עבות נחת לפניי. הרמתי את ידי, ובצורת קסם נתתי את יכולת הדיבור לציפור זמיר כחולה שתקרב הנה ותספר מה פשר העניין. משהו מוזר התרחש, הציפור התכוונה לפתוח פיה אך התקרבה במרחק שערה מפניי ועפה לה. לראשונה, הוגבל כוחי ולא הבנתי מדוע. שקט של כ-15 שניות אפף את היער ובשקט בשקט המשכתי לצעוד. אחרי כמה דקות מתישות, הרמתי רגלי ובין-רגע מצאתי את עצמי מרחף אט-אט לדעת לאן עליי לפנות. אבל שוב, זמן קצר לאחר מכן נחתתי בחוזקה על השביל ונפצעתי. אזרתי אומץ לקחת ידי השמאלית והימינית ובצורת מעוין עברתי על הפצע ואני מתחיל לאחות אותו. אחרי כמה צעדים, שמתי לב שהפצע נפער. נפלתי ארצה ולבסוף התייאשתי. אפילו שאני חולם, לא היה עליי לעשות כלום על-מנת להיפטר מהכאב ומהייאוש ששרר בי. לא זזתי במשך שניות ספורות, ומקץ קרן אור השמש, החל לרדת גשם. חייכתי, שכן הגשם הינו המבורך אצלי. עד מהרה הטיפות הפכו דמעות וכאשר אני על הארץ בלא יכולת לזוז, אני שם לב כי דמות באה ומתקרבת. אחרי כמה דקות, שמתי לב כי זה ידידי ועם בואו הכאב שכח. חשבתי היטב הכיצד, היכן הדלתות, העשן אבל כל הנותר עליי היה לתת מקום לשיחתנו: "עזור לי נא, ידידי" ביקשתי ממנו. הוא לקח מבט מקרוב עליי ושאל בתום לב "הרי שהינך במקום הפלאים, הרוח השמש הירח והגשם כולם לצידך. מדוע לא תהפוך סדר הפלאים והצל עצמך?", הרגשתי מבויש לנוכח השאלה שאכן, אני חולם מבלי היכולת לרפאות עצמי. התחלתי להסביר לו את אשר אירע "ידידי, ניסיתי להתעלות ונכשלתי, חיפשתי דרכי ונכשלתי וכעת לאחות פצעי ונכשלתי". השפלתי מבטי והוא שלח ידו אליי ונשא מבטי לרום. אמר: "אני." לא הצלחתי לפענח את מילותיו וביקשתי שיחזור על דבריו וכך עשה: "אני. אני ביצעתי דברים אלו ואלו. מנעתי ממך לעשות זה וזה ושיניתי את סדר המראות שבשבילך כשמש הנמצאת במרום השמיים בשעת הצהוריים". שאלתי אותו מדוע עשה זאת והתחננתי שיירפא אותי מפצעיי וכך עשה: לקח מטו והכה איתו בפצע, וראו - מושלם. הפצע כלא היה. הציע לי את ידו ונענתי לכך. שם זרועו מסביב לצווארי ואמר "גם במקומך אשר נשרע אל מעל כול ומעבר, אינך יכול לסמוך על מעשי קוסמות לתקן מצבך. בעיתו של עניין, יהיה עליך להכיר במציאות שלי אין כל חלק בה ולנסות מזלך אל מול כל המאורעות." נאנחתי עמוקות, והוא שוב צחק. והנה - לקח חדש נלמד. לראשונה, מחוץ לדלת האדומה והירוקה. הוא הושיט ידו אל קו המישור ודלת היציאה נפערה. בירכתי אותו לשלום והודתי לו וכך דאג גם הוא. והנה, רץ אני אל היציאה להתחיל את היום...
המחשבה שמא לקחתי את הפנייה הלא-נכונה תמיד שררה במחשבותיי, הרי שתמיד ידעתי את הדרך הנכונה ולראשונה, איבדתי דרכי במסלולי שלי. שאני "אב" המסלול, נאבדתי. עכשיו כבר לא הכל לבן והידיד חמק... העשן הלבן כבר לא שם, ואתה הצמחייה שלוותה למסלול נעכרה כהרף עין. עמדתי במקום זה זמן מה ולאט לאט שמתי לב כי הדרך מתגלה כשבעוד מועד אדם מוזר ניסה להזהיר אותי בבחירתי ועל עיניי להיות פקוחות כדג זהב. רק את קצה השביל יכולתי לראות, והנה לאט אבל בטוח אני רץ אליו. כעת, כבר מצורה אלכסונית הפך יישר ולפתע יער עבות נחת לפניי. הרמתי את ידי, ובצורת קסם נתתי את יכולת הדיבור לציפור זמיר כחולה שתקרב הנה ותספר מה פשר העניין. משהו מוזר התרחש, הציפור התכוונה לפתוח פיה אך התקרבה במרחק שערה מפניי ועפה לה. לראשונה, הוגבל כוחי ולא הבנתי מדוע. שקט של כ-15 שניות אפף את היער ובשקט בשקט המשכתי לצעוד. אחרי כמה דקות מתישות, הרמתי רגלי ובין-רגע מצאתי את עצמי מרחף אט-אט לדעת לאן עליי לפנות. אבל שוב, זמן קצר לאחר מכן נחתתי בחוזקה על השביל ונפצעתי. אזרתי אומץ לקחת ידי השמאלית והימינית ובצורת מעוין עברתי על הפצע ואני מתחיל לאחות אותו. אחרי כמה צעדים, שמתי לב שהפצע נפער. נפלתי ארצה ולבסוף התייאשתי. אפילו שאני חולם, לא היה עליי לעשות כלום על-מנת להיפטר מהכאב ומהייאוש ששרר בי. לא זזתי במשך שניות ספורות, ומקץ קרן אור השמש, החל לרדת גשם. חייכתי, שכן הגשם הינו המבורך אצלי. עד מהרה הטיפות הפכו דמעות וכאשר אני על הארץ בלא יכולת לזוז, אני שם לב כי דמות באה ומתקרבת. אחרי כמה דקות, שמתי לב כי זה ידידי ועם בואו הכאב שכח. חשבתי היטב הכיצד, היכן הדלתות, העשן אבל כל הנותר עליי היה לתת מקום לשיחתנו: "עזור לי נא, ידידי" ביקשתי ממנו. הוא לקח מבט מקרוב עליי ושאל בתום לב "הרי שהינך במקום הפלאים, הרוח השמש הירח והגשם כולם לצידך. מדוע לא תהפוך סדר הפלאים והצל עצמך?", הרגשתי מבויש לנוכח השאלה שאכן, אני חולם מבלי היכולת לרפאות עצמי. התחלתי להסביר לו את אשר אירע "ידידי, ניסיתי להתעלות ונכשלתי, חיפשתי דרכי ונכשלתי וכעת לאחות פצעי ונכשלתי". השפלתי מבטי והוא שלח ידו אליי ונשא מבטי לרום. אמר: "אני." לא הצלחתי לפענח את מילותיו וביקשתי שיחזור על דבריו וכך עשה: "אני. אני ביצעתי דברים אלו ואלו. מנעתי ממך לעשות זה וזה ושיניתי את סדר המראות שבשבילך כשמש הנמצאת במרום השמיים בשעת הצהוריים". שאלתי אותו מדוע עשה זאת והתחננתי שיירפא אותי מפצעיי וכך עשה: לקח מטו והכה איתו בפצע, וראו - מושלם. הפצע כלא היה. הציע לי את ידו ונענתי לכך. שם זרועו מסביב לצווארי ואמר "גם במקומך אשר נשרע אל מעל כול ומעבר, אינך יכול לסמוך על מעשי קוסמות לתקן מצבך. בעיתו של עניין, יהיה עליך להכיר במציאות שלי אין כל חלק בה ולנסות מזלך אל מול כל המאורעות." נאנחתי עמוקות, והוא שוב צחק. והנה - לקח חדש נלמד. לראשונה, מחוץ לדלת האדומה והירוקה. הוא הושיט ידו אל קו המישור ודלת היציאה נפערה. בירכתי אותו לשלום והודתי לו וכך דאג גם הוא. והנה, רץ אני אל היציאה להתחיל את היום...