פעם

[upanddown]

פעם

פעם ידעתי לצחוק משטיות לא מובנות פעם ידעתי לחייך כשהשמש יצאה אחרי יום גשום פעם אהבתי לספור כוכבים פעם ידעתי להיות אופטימית פעם ידעתי לעצבן אחרים בלי התחשבות פעם ידעתי מאין אני באה ולאן אני הולכת פעם חשבתי שידעתי כל כך הרבה... ובעצם לא ידעתי כלום. ופתאום – הלכת ופתאום הכל השתנה כאילו נעצר השעון ולא מצליחה להפעיל אותו מחדש והיום אני יודעת הרבה ועדין לא מספיק אבל אני יודעת שאני שוב רוצה לחייך אל השמש רוצה לספור כוכבים רוצה לחייך ולאמר לכולם איזה יפים החיים (?!) רוצה להיות אופטימית רוצה לדעת מאין אני באה לאן אני הולכת רוצה לדעת אהבה מבלי לשכוח אותך.

 

[t u t i d a]

היי

לא הייתי בטוחה אם לכתוב לך או לא, כי בסך הכל טוב להתבטא ולשתף ולא תמיד רוצים יותר מזה. אם זה בסדר מבחינתך אני רוצה לכתוב לך מה שאני מרגישה ועל דברים שעוזרים לי, ואם תרצי, תאמצי ואם לא, תשכחי. הרבה דברים מתבלבלים כשיש אובדן וכאילו לא יודעים, אבל בעצם אנחנו יודעים את הדבר החשוב מכל: להעריך את היום ולהיות מודעים לכך שלא ידוע מה צופן לנו המחר. שמעתי מהרבה אנשים, גם כאלה שלא חוו אובדן של אדם קרוב, שהם מסתכלים על חייהם אחרת, שהם מעריכים יותר ממקודם את הדברים הבסיסיים של החיים ורואים את מה שחשוב באמת לאחר אובדן. בטח קשה כעת מבעד לדמעות לראות ברור, אבל פנימה בלב רואים ומבינים. דבר אחר שרציתי להגיד, זה בקשר להרגשה הרעה שיש לך, שהיא כמובן מובנת, אבל גם מפריעה לך להמשיך את חייך בצורה יותר מלאה ונעימה. לפעמים הדברים שעושים כלפי חוץ, כמו: חיוך, להריח פרח, להסתכל לשמיים כחולים, לנשום עמוק, לסדר משהו שהזנחנו, וכל דבר אחר... מעצימים פנימה את ההרגשה הנעימה שבעשיה שלהם ומשפיעים עלינו לטובה. כך שגם אם זה נראה מאולץ תחילה, כדאי לעשות מאמץ כדי שבסופו של דבר מ"בחוץ" תפנימי את החיובי הטוב והנעים, כדי שאיכות החיים שלך תעלה. אם זה נראה לך משהו ששוה ניסיון, אני ממליצה שתתחילי ממשהו אחד קטן שעושה לך טוב ולאט תוסיפי עוד מרכיב ועוד אחד... זה תהליך שיכול לקחת הרבה מאוד זמן, ובצעדי ולס. קחי לך את הזמן להתאבל, וכשתהיי מוכנה, תפני מקום לדברים שעושים טוב (האבל הוא כעת חלק ממך ואין "חשש" שייעלם). והכי חשוב, היי את. אופטימית או לא, חיי את עצמך.

 

[upanddown]

מנסה

את השיר כתבתי להוציא מה שבבטן-בלב..דברים שעולים לראש אבל כן, אני כל כך מנסה..ואניחושבת שמה שקורה לחברה שלי עכשיו שהיא על סף איבוד אמא שלה מראה לי שכן, צריך לנשום ולחפש אופטימיות כי אחרת מוצאים עןד דברים להיקבר תחתם...והינה עכשיו אני הופכת מזו שמנחמים אותה לזו שאמורה לנחם ולנסות לאמר לה את כל הדברים שאמרה ואתם אומרים ( וצודקים איתם) כל הזמן..ויודעת כמו שאתם בטח יודעים שלמרות שלפעמים אנחנו יודעים שהמילים נכונות הביצוע הוא קשה ההבנה הנפשית היא קשה והביצוע עוד יותר קשה... אני כל כך מנסה ועכשיו עוד יותר מבולבלת...בין הניסיון לחפש את השפיות, להינות מהחיים , לא להכגיש אשמה עם ההנאה הזו , עם הילדים עם הבעל..ומהצד יושבת חברה כואבת כל כך..שרק עד יום שישי האחרון כל כך ניסתה לעזור לה למצוא את השפיות ולחיות והינה היא מתחילה את התהליך הזה בעצמה? האם זנ ניראה לכם נורמאלי? ואיך אני אמורה לנחם,ולעזור... בילבול בילבול בילבול בילבולבילבולבילבולבילביוללללללללללל אבל מנסה...

 

[sarit94]

מאיפה הכוח

והחוכמה שמאפשרים לך להשאר אופטימית למרות כל הצער והכאב? לפעמים כשאני מצליחה לקחת נשימה עמוקה (וזה לא קורה הרבה לאחרונה) אני חושבת שאולי יש סיבה שבגללה אנו חיים והם לא, למרות שזה לא הגיוני אולי במותם הם ציוו לנו את החיים, את האפשרות להעריך את הדברים שלקחנו כמובן מאליו, את האפשרות להבין עד כמה אנו חזקים. לעיתים קרובות אני שוקעת ומיחלת למותי שלי רק על מנת שאני אוכל להיות שוב עם אבי, עוד דקה, עוד שניה, מוכנה לוותר על כל מה שיש לי פה, אחיותי, אמי, בעלי, משפחתי, חבריי, רק בשביל עוד הזדמנות להיות איתו ולפעמים אני חושבת שאולי בגלל שאבא לא פה הגיע הזמן לחלק קצת את האהבה העצומה שיש לי כלפיו לאנשים הקרובים אלי, לנסות להתקרב אליהם קצת יותר, להנות מחברתם כי הזמן שלנו קצוב ויום אחד זה יעלם. אני עדיין לא מסוגלת לעשות זאת והמהקום הקשה שבו אני נמצאת אני מעיזה לקוות שאולי יום אחד אני אוכל לחייך שוב ואולי אפילו קצת להנות. אולי יום אחד אני כמוך אמצא אותה, את האופטימיות..... רק רציתי להגיד

 

[נאחזת בתקווה]

../images/Emo36.gifחושבת שזה נובע....../images/Emo26.gif

חברים יקרים , קוראת את דבריכם ומזדהה גם אני נמצאת בשלב שהייתי עושה הכל בשביל עוד דקה עם האבא המקסים שלי... מוצאת את עצמי מדמיינת מה הייתי אומרת לו אם הייתי יכולה לדבר איתו ככה שוב פעם אחרונה .... מנסה לשחזר את תווי פניו מפחד לשכוח ,משחזרת כל רגע את הרגעים האחרונים ואת הלילה האחרון לפני שהוא נפטר שהייתי איתו בכל רגע והוא היה כל כך לא שקט נלחם עם נשמתו ... גם אני כרגע כמו שתיארתם רואה אחרת לגמרי את החיים תפיסת חיי השתנתה מקצה לקצה ואני מעריכה מאוד כל רגע ובשבילי כל יום שאני קמה בבוקר בריאה זה כבר לא דבר מובן מאליו ... תאמת שלפעמים מפחיד אותי ההשתנות בתפיסת החיים שלי כי בגלל השינוי השתנתי ואני לא אותו בנאדם וחלק מזה נוגע לכך שהרבה חברים שלי כבר לא משדרים איתי על אותו גל ודרך תפיסת העולם הקודמת שלהם אני רואה איזה קטנונית אני הייתי בעבר ואיך לא הערכתי את חיי ולכן אני מוצאת את עצמי מתרחקת מהרבה אנשים בגלל התפיסה שלהם וזה מפחיד.. יש לי מן רצון להכניס לכולם לשכל מה המשמעות של החיים וחבל לי שהייתי צריכה לעבור מה שעברתי עם אבא כדי להבין את הדברים האלה האם רק דרך משבר זה חייב להיות??? והמצפון הזה לעשות משהו להנות ממנו ואני מדברת איתכם על דברים הכי בסיסיים כמו שמישהו פתאום סיפר משהו קצת מצחיק ואני לרגע צוחקת או להנות מאיזו ארוחה טובה או מאכל... מהכול יש לי מצפון אני רוצה להמשיך אבל לא נתפס לי המילה המשך בלעדיו... וכרגע אני רואה את זה בתור "אם אני ממשיכה זה אומר שאני מקבלת את זה שזה קרה וממשיכה " ואני לא מקבלת את זה עדיין זה טרי מידי חושבת שמגיע לו שאתאבל עליו כל החיים כי הוא היה כזה מיוחד... לפעמים כמה שזה מוזר אני מדמיינת שעכשיו בחודש הראשון שכמו שאומרים שהנשמה שלו פה והוא רואה הכול ..הוא רואה אותי שאני פתאום צוחקת נניח ממשהו או עושה משהו כביכול מהנה והוא נעלב שאני כבר מצליחה ..זה ממש מוזר המחשבה הזו ..כאילו שאני רוצה שהוא יראה כל רגע שכואב לי עליו... בקיצור משתגעת מכל המחשבות... מה יהיה?רוצה להאמין שהכל רק בגלל שעבר חודש רק...והכל טרי ...

 

[outrun]

../images/Emo24.gif

אם הנשמה שלו פה והוא רואה הכל, אז הוא לא נעלב אלא שמח. מטיב הקשר שהיה לכם אני יכולה להבין שהוא תמיד רצה אך ורק את טובתך. חשבי על עצמך, ועל אנשים שאת אוהבת באמת ומכל הלב, היית רוצה לחסוך מהם כמה שיותר כאב, נכון? זה המנגנון שלנו כבני אדם, מה שמשאיר את כולנו שפויים, אחרת לא היינו שורדים בעולם הזה. ארוחה טובה, בדיחה מצחיקה, אלה בדיוק הדברים הקטנים שנותנים לך את הכח להמשיך, עוד יום, עוד שעה. זה לא אומר שהזיכרון של אבא שלך לא מקבל את הכבוד הראוי. להיפך. הוא כן. ולגבי חברים שמשדרים על אותו גל... לצערי אני יודעת מניסיון שכאשר קורים לנו אסונות אז אף אחד לא ממש משדר אתנו באותו גל חוץ מאלה שעומדים במקום שלנו ממש, שחולקים כאב מאותו סוג. אנשים כאלה הם כותבי הפורום האלה. לא פעם קראתי פה משפט כמו "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם, בזכותכם יש לי כח לעבור את היום". מצד שני... התמזל מזלך ויש מסביבך אנשים שאוהבים אותך מאד ויודעים שיש לך לב ענק. נכון שתפיסת העולם שלהם היא כמו שתיארת, אבל אם את משאירה את הלב פתוח אז גם לכוונות טובות יש כח ריפוי... ולצערי אני יכולה להגיד שתפיסת העולם של כולם תשתנה בסוף, מי מוקדם ומי מאוחר. ככה זה, גלגל החיים.

אתך תמיד.

 

[miny aha]

ת'

אני חושב שחיים כאלו בדרך כלל ניגמרים כשילד מתגבר כולם סובלים בחיים כאלו מדברים קטנים וכאלה מדברים גדולים וכואבים יותר ממה שאת/ה יכולים לתאר כשאתה לא ניפגע מהם אדין לכולם יש תקופות שהם יכולים לכתוב דברים כאלו כואבים אבל רק כאצלנו התקופות האלה הם הרבה יותר זמן ויש לנו רק להדחיק כי זה לא יעבור ת' אני איתך תמיד לכול דבר מייק

 

[BooBee]

זה כמו לרכוב על אופניים?

אולי. וזה שאת רוצה זה כל כך טוב ונהדר בעיניי. את רוצה, וזה יקרה, את תראי. וכבר כתבתי לך את זה בעבר, שזה לא דיכוטומי העניין הזה: אם את יודעת אהבה זה לא אומר שתשכחי. את באמת חושבת שאת תשכחי? באמת נראה לך? אנחנו לעולם לא נשכח. ולומדים לחיות במקביל, כלומר, לאהוב וברקע קצת להתגעגע. להשתולל מצחוק, וברקע דמעה נושרת מצער. להסתובב בעולם, לכייף ולהתפנק, וברקע צביטה קטנה שמזכירה לנו אותם, ואיך בטח היו נהנים להיות באותו הרגע איתנו, או אנחנו איתם. את לא תשכחי. מבטיחה.