LoneStarStateOfMind
New member
פעם...
פעם,כשהייתי שומע רעש של מטוס מעליי, הייתי מרים את ראשי ותר בעיניים מסונוורות אחרי אותו מטוס שעורר את סקרנותי. ואז הייתי עוקב אחריו עד שהיה נעלם מהאופק או מעבר לעננים בצורות שונות ומשונות. הרחק,הרחק. היום אני כבר לא טורח להרים את הראש. זה אולי ישמע לך ילדותי ומטופש, אבל אני די משוכנע שזו אשמתך. כי פעם,כשהייתי מחזיר את המבט לפנים,הייתי רואה אותך מולי.מחייכת,או כועסת,או בוכה. זה לא חשוב.העיקר שהיית איתי. "פעם"... איזה מין מילה. בחיים שלי לא חשבתי שבגיל 20 המילה הזאת תהיה המילה הדומיננטית בחיי. אחרי הכל,הבנאדם שמשתמש הכי הרבה במילה הזאת,כמה מעורר רחמים,זה סבתא שלי. "פעם". פעם חייתי במקום ההוא, ופעם היו לי את החברים האלה, ופעם חייתי בבית ההוא, ופעם ישנתי במיטה ההיא. ופעם חלקתי את המיטה ההיא איתך... פעם. עכשיו אני חי במקום אחר,יש לי חברים אחרים,ואני גר בבית אחר. אני ישן במיטה אחרת. מיטה שאני לא חולק עם אף אחת אחרת. ניסיתי את זה פעמיים-שלוש,אבל לשותפות המזדמנות היה מין פגם שכזה... הן לא היו את. לא היה להן את החיוך העצוב-קורן שלך,או את העיניים הבוהקות שלך. לא היה להן את הצחוק העדין שלך,ולא את הקול המתוק ביותר ששמעתי מעודי. ולמרות שלא יצא לי להשוות, אני בטוח במיליון אחוז שהדמעות שלהן לא היו נוצצות כמו שלך,נוצצות כמו הכוכבים בלילה החשוך ביותר בשנה,במקום הכי חשוך בעולם. פעם,את איזנת לי את משוואת החיים.היית לי הגורם הקבוע שגרם לשני צידי המשוואה, היקום כפי שהוא,והיקום כפי שאני רוצים שיהיה,להתאים זה לזה בהרמוניה מושלמת. פעם... ועכשיו? עכשיו אני שומע רעש של מטוס למעלה מעליי. סביר להניח שאם אני ארים את ראשי אל מול השמש ואנסה לאתר אותו,מבעד לקרניים החודרות שלה,אני אצליח. רק צריך לרצות להתאמץ טיפה. אני מרים את הראש,כמו פעם. מעט מסונוור. ואני רואה את המטוס בדיוק רגע לפני שהוא נעלם מבעד לענן ענק בצורת דב פנדה. אני מוריד את הראש חזרה ומיישיר מבט קדימה. את לא עומדת מולי... אני מרים שוב את הראש מעלה,מתבונן רגע בפנדה. זולגות לו דמעות מהעיניים.
פעם,כשהייתי שומע רעש של מטוס מעליי, הייתי מרים את ראשי ותר בעיניים מסונוורות אחרי אותו מטוס שעורר את סקרנותי. ואז הייתי עוקב אחריו עד שהיה נעלם מהאופק או מעבר לעננים בצורות שונות ומשונות. הרחק,הרחק. היום אני כבר לא טורח להרים את הראש. זה אולי ישמע לך ילדותי ומטופש, אבל אני די משוכנע שזו אשמתך. כי פעם,כשהייתי מחזיר את המבט לפנים,הייתי רואה אותך מולי.מחייכת,או כועסת,או בוכה. זה לא חשוב.העיקר שהיית איתי. "פעם"... איזה מין מילה. בחיים שלי לא חשבתי שבגיל 20 המילה הזאת תהיה המילה הדומיננטית בחיי. אחרי הכל,הבנאדם שמשתמש הכי הרבה במילה הזאת,כמה מעורר רחמים,זה סבתא שלי. "פעם". פעם חייתי במקום ההוא, ופעם היו לי את החברים האלה, ופעם חייתי בבית ההוא, ופעם ישנתי במיטה ההיא. ופעם חלקתי את המיטה ההיא איתך... פעם. עכשיו אני חי במקום אחר,יש לי חברים אחרים,ואני גר בבית אחר. אני ישן במיטה אחרת. מיטה שאני לא חולק עם אף אחת אחרת. ניסיתי את זה פעמיים-שלוש,אבל לשותפות המזדמנות היה מין פגם שכזה... הן לא היו את. לא היה להן את החיוך העצוב-קורן שלך,או את העיניים הבוהקות שלך. לא היה להן את הצחוק העדין שלך,ולא את הקול המתוק ביותר ששמעתי מעודי. ולמרות שלא יצא לי להשוות, אני בטוח במיליון אחוז שהדמעות שלהן לא היו נוצצות כמו שלך,נוצצות כמו הכוכבים בלילה החשוך ביותר בשנה,במקום הכי חשוך בעולם. פעם,את איזנת לי את משוואת החיים.היית לי הגורם הקבוע שגרם לשני צידי המשוואה, היקום כפי שהוא,והיקום כפי שאני רוצים שיהיה,להתאים זה לזה בהרמוניה מושלמת. פעם... ועכשיו? עכשיו אני שומע רעש של מטוס למעלה מעליי. סביר להניח שאם אני ארים את ראשי אל מול השמש ואנסה לאתר אותו,מבעד לקרניים החודרות שלה,אני אצליח. רק צריך לרצות להתאמץ טיפה. אני מרים את הראש,כמו פעם. מעט מסונוור. ואני רואה את המטוס בדיוק רגע לפני שהוא נעלם מבעד לענן ענק בצורת דב פנדה. אני מוריד את הראש חזרה ומיישיר מבט קדימה. את לא עומדת מולי... אני מרים שוב את הראש מעלה,מתבונן רגע בפנדה. זולגות לו דמעות מהעיניים.
