פעם הייתי שם...
פעם הייתי שם… היה חבר של בן דודי הכרנו מגיל 15 עליתי ארצה אחרי כמה שנים ומצאנו כי טוב אחד עם השני. התחתנו בגיל 20 הוא אחרי שירות צבאי. היה מצחיק עם חברים ואין מי שאותו לא העריץ. רק ש…חרד היה: חובש כיפה אך אין זו מחלה. ואני שגדלתי במשפחה מעורבת: אימא שלי גרושה ונשואה עם גבר זר ליהודים. ומחזיר בשמנת כך צמחתי. ובכל זאת השתכנעתי ובתשובה הוחזרתי ולכיסוי ראש ולמקווה הסכמתי… את לימודיו לא סיים כי בשורה של הריון פתאום חייב אותו את המשפחה לפרנס…. אולי פתאום כעס?? אולי קצת מתוסכל?? לא זכור לי בדיוק איך זה התחיל במילולית נפשית או גופנית אך אלימות תפסה מקום ראשון בנישואין… זוכרת את הבעיטות בבטן שהייתי בחודש השביעי להריוני הראשון…. זוכרת את הרדיו שזרקתי עליו שיירגע, אך התרסק לו על הקיר… עזבתי את הבית ליומיים מצאתי מקלט אצל קרובת משפחה שלו. למשפחה שלי לא סיפרתי. התביישתי ממנו וממני. גם כילדה אלימות הכרתי. אז…שתקתי וחכתי.. אולי שיעבור, וחזרתי הביתה. כי הבטיח והתחנן שלא יקרה יותר. אבל מפעם לפעם זה שוב חזר… הייתי שוברת כלים הוא היה פורץ דלתות רסק עגבניות נדבק על התירה של המטבח ונשבר הסיר לחץ… נולדו לנו בת ועוד בת… המצב לא השתפר… הורדתי את הכיסוי ראש הדלקתי סיגריות בשבת רק לעצבן אותו… אפילו פניתי למשטרה אמרו לי שם : "גברת תחזרי עם סימנים"… לא יכולתי לשבת בקרבתו לא יכולתי לסבול את הריח שלו את השיניים שלו את המכנסיים שלו… לא הרשתי לו לגעת בי. עברנו דירה "מי שמשנה מקום משנה מזל" כן שינה… תוך חודש החלטתי עשיתי לו את המוות הוא נסה להתאבד לא הצליח… ולאף אחד לא סיפרתי לא היה לי אינטרנט לא אמא לא דודה לא חברה, אפילו לא טלפון. הוא חזר אחרי שבוע לאמו שתמשיך לגדל אותו. אף פעם לא שנאתי אותו באמת. רק היינו צעירים, לא מוכנים. ויצאתי לדרכי עם הילדים הייתי בת 24.
פעם הייתי שם… היה חבר של בן דודי הכרנו מגיל 15 עליתי ארצה אחרי כמה שנים ומצאנו כי טוב אחד עם השני. התחתנו בגיל 20 הוא אחרי שירות צבאי. היה מצחיק עם חברים ואין מי שאותו לא העריץ. רק ש…חרד היה: חובש כיפה אך אין זו מחלה. ואני שגדלתי במשפחה מעורבת: אימא שלי גרושה ונשואה עם גבר זר ליהודים. ומחזיר בשמנת כך צמחתי. ובכל זאת השתכנעתי ובתשובה הוחזרתי ולכיסוי ראש ולמקווה הסכמתי… את לימודיו לא סיים כי בשורה של הריון פתאום חייב אותו את המשפחה לפרנס…. אולי פתאום כעס?? אולי קצת מתוסכל?? לא זכור לי בדיוק איך זה התחיל במילולית נפשית או גופנית אך אלימות תפסה מקום ראשון בנישואין… זוכרת את הבעיטות בבטן שהייתי בחודש השביעי להריוני הראשון…. זוכרת את הרדיו שזרקתי עליו שיירגע, אך התרסק לו על הקיר… עזבתי את הבית ליומיים מצאתי מקלט אצל קרובת משפחה שלו. למשפחה שלי לא סיפרתי. התביישתי ממנו וממני. גם כילדה אלימות הכרתי. אז…שתקתי וחכתי.. אולי שיעבור, וחזרתי הביתה. כי הבטיח והתחנן שלא יקרה יותר. אבל מפעם לפעם זה שוב חזר… הייתי שוברת כלים הוא היה פורץ דלתות רסק עגבניות נדבק על התירה של המטבח ונשבר הסיר לחץ… נולדו לנו בת ועוד בת… המצב לא השתפר… הורדתי את הכיסוי ראש הדלקתי סיגריות בשבת רק לעצבן אותו… אפילו פניתי למשטרה אמרו לי שם : "גברת תחזרי עם סימנים"… לא יכולתי לשבת בקרבתו לא יכולתי לסבול את הריח שלו את השיניים שלו את המכנסיים שלו… לא הרשתי לו לגעת בי. עברנו דירה "מי שמשנה מקום משנה מזל" כן שינה… תוך חודש החלטתי עשיתי לו את המוות הוא נסה להתאבד לא הצליח… ולאף אחד לא סיפרתי לא היה לי אינטרנט לא אמא לא דודה לא חברה, אפילו לא טלפון. הוא חזר אחרי שבוע לאמו שתמשיך לגדל אותו. אף פעם לא שנאתי אותו באמת. רק היינו צעירים, לא מוכנים. ויצאתי לדרכי עם הילדים הייתי בת 24.
