פעם הייתי זמיר

some1Lse

New member
פעם הייתי זמיר

הם קרעו לי תכנפיים
במבטים בתהיות בבקשות שאפסיק
כי אני כל הזמן כל הזמן בלי לעצור
לא נותנת לעצמי לנשום להאט
ובבדידות שכואבת בין אנשים
והמוזיה מוזיקה מוזיקה
הכל רק באוזניים שלי
וכשלקחו את האוזניות
בתוך הראש תמיד רק אצלי
נון סופ 24/7
ורוצה להצטרף להיות חלק
כמו פעם, כשהמוזיה עברה דרכי כמו חשמל
כמו ברק מריצפה לראש
עוברת דרכי ממלאת
לקחת הכל הכל הכל
אבל כבר לא כשמישהו יוכל לשמוע אותי
רק שלא יכעסו
רק שיאהבו אותי

פתאום אני מבינה
התחלתי לחתוך כשהפסקתי לשיר
 
זמיר

הי יקרה,
התובנה שהתחלת לחתוך כשהפסקת לשיר היא תובנה מעניינת וחשובה.
אנשים שאוהבים לשיר הרבה פעמים נעזרים בשירה כדי לווסת את עצמם ואת הרגשות שלהם,
השירה מאפשרת להרגיע, להרגע, לנשום, להביע ועוד כל כך הרבה דברים...
לא הצלחתי להבין מדוע הפסקת לשיר. מי קרע את הכנפיים? ולמה?
אולי זה הזמן לחזור לזה...?
חג שמח
רותם
 
למעלה