ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
פעם אחת...
פעם אחת היה עץ... והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא, ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים ואוכל תפוחי-עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצלו של העץ. והילד אהב את העץ... מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, ותתנדנד על הענפים ותאכל תפוחים ותשחק בצלי ותהיה מאושר". "אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק", אמר הילד. "אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?" "אני מצטער", אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר". ואז הילד טיפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן... והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר". "אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים", אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם", הוא אמר. "אני רוצה אשה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?" "אין לי בית", אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר". הילד קצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר העץ היה כל-כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא, ילד" הוא לחש, "בוא תשחק". "אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק", אמר הילד. "אני רוצה סירה שתקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?" "כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה", אמר העץ. "כך תוכל להפליג למרחקים... ותהיה מאושר". הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר... אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. "אני מצטער, ילד", אמר העץ, "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך- התפוחים שלי כבר אינם". "השינים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים", אמר הילד. "הענפים שלי כבר אינם", אמר העץ. "יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – " "אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים", אמר הילד. "הגזע שלי כבר איננו", אמר העץ, "לא תוכל לטפס – " "אני יותר מדי עייף בשביל לטפס", אמר הילד. "אני מצטער", אמר העץ, "הלוואי שיכלתי לתת לך משהו... אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער..." "אני לא צריך הרבה עכשיו", אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד". "אם כך", אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך תנוח". והילד ישב. והעץ היה מאושר. (העץ הנדיב/סילברסטיין) נקטתי ב"שיטה חינוכית" חדשה, כל פעם, כשאני נתקלת בדרישה/דיבור של ילדיי החומרניים להחריד. לפעמים, אני מקשיבה לילדיי וחושבת לעצמי, הלו ברדקיסטית, את בטוחה שהילדים האלה שלך? זה החינוך שנתת? זה מה שהם ספגו בבית? האם זו השפעת המותרות? האם ככה הצלחנו לקלקל אותם? ובכלל, למה תמיד אנחנו אשמים?.... למרות זאת, עובדתית עם קצת חשיבה מעמיקה - זה מה שמתגלה, מישהו כאן לא נורמאלי. עובדה, איזה בן אדם שפוי בדעתו ילך ויקנה ג´ינס ברנואר בארבע מאות ש"ח, יעדיף לבלות עם חבר´ס מהשכונה כשהסבתא באה לבקר, יעשה פרצוף חמוץ כשיקבל מתנה לא לרוחו, ידבר אל ההורים שלו כמו אל החברים שלו, יתקשר מהפלאפון כשהוא נמצא בבית, "יעטר" את חדרו בזבל (פשוטו כמשמעו), ימשיך ללכת כשקבצן יבקש כסף, יתכנן בגיל אחד עשרה איך הוא ישתמט מהצבא, יקווה לתוכנית חיסכון למכונית ובינתיים יבזבז כל שקל שנקרה בדרכו, יחדש מלתחה כל פעם שיוצאת לשוק חולצה חדשה, יקנה דיסקים מזויפים ויממן - בלא ידיעה - את החמאס ושות´, יחליט להבריז מבית-ספר כי מתחשק לו, והרשימה ממשיכה .
פעם אחת היה עץ... והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא, ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים ואוכל תפוחי-עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצלו של העץ. והילד אהב את העץ... מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, ותתנדנד על הענפים ותאכל תפוחים ותשחק בצלי ותהיה מאושר". "אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק", אמר הילד. "אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?" "אני מצטער", אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר". ואז הילד טיפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן... והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר". "אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים", אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם", הוא אמר. "אני רוצה אשה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?" "אין לי בית", אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר". הילד קצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר העץ היה כל-כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא, ילד" הוא לחש, "בוא תשחק". "אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק", אמר הילד. "אני רוצה סירה שתקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?" "כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה", אמר העץ. "כך תוכל להפליג למרחקים... ותהיה מאושר". הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר... אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. "אני מצטער, ילד", אמר העץ, "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך- התפוחים שלי כבר אינם". "השינים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים", אמר הילד. "הענפים שלי כבר אינם", אמר העץ. "יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – " "אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים", אמר הילד. "הגזע שלי כבר איננו", אמר העץ, "לא תוכל לטפס – " "אני יותר מדי עייף בשביל לטפס", אמר הילד. "אני מצטער", אמר העץ, "הלוואי שיכלתי לתת לך משהו... אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער..." "אני לא צריך הרבה עכשיו", אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד". "אם כך", אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך תנוח". והילד ישב. והעץ היה מאושר. (העץ הנדיב/סילברסטיין) נקטתי ב"שיטה חינוכית" חדשה, כל פעם, כשאני נתקלת בדרישה/דיבור של ילדיי החומרניים להחריד. לפעמים, אני מקשיבה לילדיי וחושבת לעצמי, הלו ברדקיסטית, את בטוחה שהילדים האלה שלך? זה החינוך שנתת? זה מה שהם ספגו בבית? האם זו השפעת המותרות? האם ככה הצלחנו לקלקל אותם? ובכלל, למה תמיד אנחנו אשמים?.... למרות זאת, עובדתית עם קצת חשיבה מעמיקה - זה מה שמתגלה, מישהו כאן לא נורמאלי. עובדה, איזה בן אדם שפוי בדעתו ילך ויקנה ג´ינס ברנואר בארבע מאות ש"ח, יעדיף לבלות עם חבר´ס מהשכונה כשהסבתא באה לבקר, יעשה פרצוף חמוץ כשיקבל מתנה לא לרוחו, ידבר אל ההורים שלו כמו אל החברים שלו, יתקשר מהפלאפון כשהוא נמצא בבית, "יעטר" את חדרו בזבל (פשוטו כמשמעו), ימשיך ללכת כשקבצן יבקש כסף, יתכנן בגיל אחד עשרה איך הוא ישתמט מהצבא, יקווה לתוכנית חיסכון למכונית ובינתיים יבזבז כל שקל שנקרה בדרכו, יחדש מלתחה כל פעם שיוצאת לשוק חולצה חדשה, יקנה דיסקים מזויפים ויממן - בלא ידיעה - את החמאס ושות´, יחליט להבריז מבית-ספר כי מתחשק לו, והרשימה ממשיכה .
