פעם אחת
אני רוצה עכשיו לספר לך סיפור. פעם אחת. היה היה. היה היינו, את ואני. הוות גם עכשיו. ועכשיו אני מתבוננת בך. כאילו מחדש. את תולדותי שלי ואת שנותייך שלך אני מניחה לרגע בצד. את יודעת, נהגתי לחשוב כי היכרות עמוקה היא ידע, היא תובנה. היא קרבה. ראיתי תואם בין הדברים. הביוגרפיה שלך, קורותי שלי. ונקודת החיבור בזמן. דעי עלי, דעי את חיי, דעי אותי. אדע את שלך. את צירוף המספרים, המילים, הפותח אותי בפניך הרי את יודעת. לוחצת באצבע רגישה, רכה, על כמה כפתורים, הקוד נהיר לך. אור ירוק נדלק בעיני לאישור. ואת בפנים. מנגנון הנעילה - ההגנה שלך שלך מורכב יותר. טכנולוגיה מתקדמת. כאן נחוץ כבר זיהוי קולי. ואולי גם חיישני מגע, שומר סף מתוחכם אל נפשך: שרטוט של כף יד, מניחה עליו את כפי, אצבעות פשוקות מעט, על פי מתווה הקווים. את חשה את חום ידי, מרקם עורי. קרן בלתי נראית חולפת במהירות על פני טביעות אצבעותי. קוראת. מאשרת. ואני בפנים. מלקטת פיסות, מתעדכנת, בין השיטין, מאחוריהן. יוצרת עוד נקודת מגע המשיקה בין צירי הזמנים. הזמן שלך, הזמן שלי. - אבל עכשיו אני מניחה לנקודות, לצירים, לתולדות, לקורות ולקרשים הקטנים. ואני מתבוננת בך. מבראשית. הזמן, כשמניחים לו לרגע, מתכווץ ומתרוקן מתוכן. מתיישב לו מבוייש מעט בפינה. הקלה גדולה... בואי נניח לו לרגע. אתבונן בפניך כאילו פגשתי בך זה עתה. בכח ההרגל אני מנסה לקרוא בך סימנים. ברשת העדינה של קמטייך, בעורך, בעינייך. בברק המועם של שערך. במראה שפתייך, באופן שבו את לוגמת מן הקפה ואוחזת בסיגריה. מה ערך לקריאה הזו? לו פגשתי בך רק היום, עכשיו, הייתי יודעת אותך יותר? הקמטוט הענוג ההוא בצד פיך, היספר לי משהו? מועקה? בדידות? בתך הקטנה שנולדה לך, רק לך, ואת מגדלת אותה לבדך? מות אמך? געגוע אין-תוחלת? ומה על סימני האושר, הטוב, סימני אהבותייך, האם ניכרים בך? הרי אומרים כי רק הקושי חורץ סימנים... ומה על הבקרים הטובים, על הנועם? האם גם הם טובעים בנו עקבות ניכרים? מתבוננת בך. מחייכת אלייך. מניחה לקריאה, למפה, לסימנים. מניחה לסיפור. בואי, מוסיקה. נרקוד.
אני רוצה עכשיו לספר לך סיפור. פעם אחת. היה היה. היה היינו, את ואני. הוות גם עכשיו. ועכשיו אני מתבוננת בך. כאילו מחדש. את תולדותי שלי ואת שנותייך שלך אני מניחה לרגע בצד. את יודעת, נהגתי לחשוב כי היכרות עמוקה היא ידע, היא תובנה. היא קרבה. ראיתי תואם בין הדברים. הביוגרפיה שלך, קורותי שלי. ונקודת החיבור בזמן. דעי עלי, דעי את חיי, דעי אותי. אדע את שלך. את צירוף המספרים, המילים, הפותח אותי בפניך הרי את יודעת. לוחצת באצבע רגישה, רכה, על כמה כפתורים, הקוד נהיר לך. אור ירוק נדלק בעיני לאישור. ואת בפנים. מנגנון הנעילה - ההגנה שלך שלך מורכב יותר. טכנולוגיה מתקדמת. כאן נחוץ כבר זיהוי קולי. ואולי גם חיישני מגע, שומר סף מתוחכם אל נפשך: שרטוט של כף יד, מניחה עליו את כפי, אצבעות פשוקות מעט, על פי מתווה הקווים. את חשה את חום ידי, מרקם עורי. קרן בלתי נראית חולפת במהירות על פני טביעות אצבעותי. קוראת. מאשרת. ואני בפנים. מלקטת פיסות, מתעדכנת, בין השיטין, מאחוריהן. יוצרת עוד נקודת מגע המשיקה בין צירי הזמנים. הזמן שלך, הזמן שלי. - אבל עכשיו אני מניחה לנקודות, לצירים, לתולדות, לקורות ולקרשים הקטנים. ואני מתבוננת בך. מבראשית. הזמן, כשמניחים לו לרגע, מתכווץ ומתרוקן מתוכן. מתיישב לו מבוייש מעט בפינה. הקלה גדולה... בואי נניח לו לרגע. אתבונן בפניך כאילו פגשתי בך זה עתה. בכח ההרגל אני מנסה לקרוא בך סימנים. ברשת העדינה של קמטייך, בעורך, בעינייך. בברק המועם של שערך. במראה שפתייך, באופן שבו את לוגמת מן הקפה ואוחזת בסיגריה. מה ערך לקריאה הזו? לו פגשתי בך רק היום, עכשיו, הייתי יודעת אותך יותר? הקמטוט הענוג ההוא בצד פיך, היספר לי משהו? מועקה? בדידות? בתך הקטנה שנולדה לך, רק לך, ואת מגדלת אותה לבדך? מות אמך? געגוע אין-תוחלת? ומה על סימני האושר, הטוב, סימני אהבותייך, האם ניכרים בך? הרי אומרים כי רק הקושי חורץ סימנים... ומה על הבקרים הטובים, על הנועם? האם גם הם טובעים בנו עקבות ניכרים? מתבוננת בך. מחייכת אלייך. מניחה לקריאה, למפה, לסימנים. מניחה לסיפור. בואי, מוסיקה. נרקוד.
