CallMeCavanaugh
New member
פסטיבל Arrow - דיווח.
חשבתי לא לכתוב את ההודעה הזאת בכלל, כי הרגשתי כאילו זה יהיה סתם ניקור עיניים, אבל בסופו של דבר עמית שכנע אותי שיש להודעה כזאת ערך מעבר לגרימת קנאה - אם אכתוב אותה כמו שצריך. אני מקווה שמי שיקרא את ההודעה באמת ירגיש שהוא קיבל ממנה משהו בעל ערך. אם כן, כמו שחלקכם יודעים, לפני כשבועיים טסתי להולנד לפסטיבל Arrow שנערך ב12-13 לחודש (היו אמורות להיות הופעות גם ב11, אלא שהמופע המרכזי, דיוויד בואי, הועבר לאמסטרדם, ולכן בוטלו שאר ההופעות של אותו יום), וכאן אתאר (יחסית בקצרה) את חוויותי מהפסטיבל. אומרים שכל פסטיבל רוק הופך בשלב מסויים לשלולית בוץ ענקית. בפסטיבל הזה, השלב הזה היה בערך שעה לפני תחילת ההופעות, אז התחיל גשם כבד שנמשך כמעט כל היום הראשון של הפסטיבל (עם הפסקות, כמובן). המופע הראשון שראיתי היה של Ten Years After, בבמה הפתוחה. זה הזמן להודות שאני ממש לא מכיר את ההרכב. כמובן ששמעתי את השם בעבר, ואני מניח שגם יש שירים שלהם שאני מכיר ופשוט לא מודע לכך שהם שירים שלהם. ההופעה הייתה לא רעה, אבל יכלה להיות יותר טובה אם היה יורד קצת פחות גשם, ואם הקלידן היה מראה קצת יותר רצון להיות על הבמה ולנגן. למרות גילם המבוגר של רוב הנגנים (אני מאמין שכולם חוץ מהגיטריסט היו חברים בהרכב המקורי. הגיטריסט/סולן עצמו נראה יותר צעיר ממני) הם דווקא הצליחו להימנע מלהיראות מגוחכים (למען האמת, כמעט כל הזקנים שהופיעו שם לא נראו מגוחכים מדי, על יוצאי הדופן הבודדים אני אתמקד בתורם). השירים היחידים שזיהיתי היו במחרוזת שירי אלוויס שהם ביצעו בסוף ההופעה. בשלב הזה התחילו כל מיני מופעים של להקות שהשמות שלהן לא נשמעו מוכרים בכלל. שמעתי שני שירים של Y&T, שלא ממש דיברו אלי, אבל גרמו לי לתהות האם פירוש ה Y בשם ההרכב הוא Yngwie (או איך שלא כותבים את השם שלו). מסתבר שלא. בהמשך הגעתי לבמה השניה שהוקמה בתוך אוהל גדול (המארגנים טוענים שהיה שם מקום ל10,000 איש. מעט בקנה מידה של פסטיבלים, אבל עדיין גדול), שם הייתה הופעה של Eric Burdon. אחרי שני קטעי הבלוז שפתחו את ההופעה החלטתי שהספיק לי. צר לי, אבל למעט מספר מאוד מצומצם של יוצאי דופן, בלוז הוא אחד הסגנונות השנואים עלי. ההופעה הבאה שאליה הגעתי הייתה של פול רוג'רס (Paul Rodgers), מי שהיה סולנה של Bad Company ועוד לפני כן - של Free. אין ספק שמבין המופיעים ביום הראשון של הפסטיבל, פול הוא הפרפורמר הטוב ביותר. אני מניח שיהיו כאן כאלה שיזניחו את העניין הזה, אבל מבחינתי, ההופעה שהאמן נותן חשובה כמעט כמו רמת החומר שהוא מגיש, כך שלמרות שהכרתי רק שיר אחד מהרפרטואר (All Right Now, כמובן), מצאתי את ההופעה מצויינת. למרות גילו המופלג למדי (הוא התחיל להופיע אי שם בסוף שנות ה60, אם אני לא טועה), פול נראה בקושי בן 40, קופץ על הבמה ועורך מפגן אקרובטי מרשים עם סטנד המיקרופון (חוץ מהקטע שבו הוא זרק אותו לאוויר ולא הצליח לתפוס אותו, אבל זה לא נגמר רע, אז נסלח לו). הוא עדיין שר מצויין, ובניגוד לרבים מהסולנים הזקנים ששמעתי בפסטיבל - הוא גם נשמע טוב כשהוא מדבר. החומר לא מורכב בצורה מיוחדת, אבל גם לא מנסה להיות מורכב. רוק אנד רול פשוט ומצויין. משם חזרתי לאוהל, להופעה שלה ציפיתי יותר מכל ביום הראשון - Blue Oyster Cult, ולא התאכזבתי. מלבד השחצנות הבולטת מדי של הגיטריסט, ההופעה הייתה נפלאה, עם שילוב טוב של חומרים ישנים וחדשים (לא שזה מאוד משנה, BOC לא שינו בצורה משמעותית מאוד את הסגנון שלהם עם הזמן) ועם פרפורמנס מצויין, במיוחד מצד הבסיסט (שנראה צעיר מדי מכדי להיות חלק מההרכב המקורי) שהפעיל יפה את הקהל. למרות שהמופע של פול רוג'רס יותר טוב, מבחינתי זה היה השיא של היום הראשון בפסטיבל, בעיקר מפני שהכרתי יותר מהחומר, ובגלל יציאות פרוגרסיביות שיש להם פה ושם (כמו השיר Don't Fear the Reaper, שאיתו הם סגרו את ההופעה). מכאן ועד המופע האחרון של אותו יום לא היו הופעות שממש עניינו אותי. ישבתי בחוץ בחלק מההופעה של הסקורפיונס, שהיו הראשונים שבאמת נראו לי מגוחכים על הבמה, והחוסר הבולט בחוש קצב אצל הגיטריסט השני שלהם לא ממש תרם לעניין. נדדתי בחזרה לכיוון האוהל, שם ראיתי שיר אחד מהמופע של אליס קופר, ואז הלכתי לתפוס מקום טוב להופעה האחרונה - ג'ודאס פריסט, שאותם אני כבר לא שומע, אבל הייתי שומע בצעירותי. בדיעבד, אני מצטער שלא נשארתי ליותר מהמופע של אליס קופר, ושלא התקרבתי יותר. המעט שראיתי נראה מרשים מאוד מבחינה ויזואלית, ומהמופע של ג'ודאס פריסט לא ממש התלהבתי, כך שהמקום בחזית הבמה היה מבוזבז עלי.
חשבתי לא לכתוב את ההודעה הזאת בכלל, כי הרגשתי כאילו זה יהיה סתם ניקור עיניים, אבל בסופו של דבר עמית שכנע אותי שיש להודעה כזאת ערך מעבר לגרימת קנאה - אם אכתוב אותה כמו שצריך. אני מקווה שמי שיקרא את ההודעה באמת ירגיש שהוא קיבל ממנה משהו בעל ערך. אם כן, כמו שחלקכם יודעים, לפני כשבועיים טסתי להולנד לפסטיבל Arrow שנערך ב12-13 לחודש (היו אמורות להיות הופעות גם ב11, אלא שהמופע המרכזי, דיוויד בואי, הועבר לאמסטרדם, ולכן בוטלו שאר ההופעות של אותו יום), וכאן אתאר (יחסית בקצרה) את חוויותי מהפסטיבל. אומרים שכל פסטיבל רוק הופך בשלב מסויים לשלולית בוץ ענקית. בפסטיבל הזה, השלב הזה היה בערך שעה לפני תחילת ההופעות, אז התחיל גשם כבד שנמשך כמעט כל היום הראשון של הפסטיבל (עם הפסקות, כמובן). המופע הראשון שראיתי היה של Ten Years After, בבמה הפתוחה. זה הזמן להודות שאני ממש לא מכיר את ההרכב. כמובן ששמעתי את השם בעבר, ואני מניח שגם יש שירים שלהם שאני מכיר ופשוט לא מודע לכך שהם שירים שלהם. ההופעה הייתה לא רעה, אבל יכלה להיות יותר טובה אם היה יורד קצת פחות גשם, ואם הקלידן היה מראה קצת יותר רצון להיות על הבמה ולנגן. למרות גילם המבוגר של רוב הנגנים (אני מאמין שכולם חוץ מהגיטריסט היו חברים בהרכב המקורי. הגיטריסט/סולן עצמו נראה יותר צעיר ממני) הם דווקא הצליחו להימנע מלהיראות מגוחכים (למען האמת, כמעט כל הזקנים שהופיעו שם לא נראו מגוחכים מדי, על יוצאי הדופן הבודדים אני אתמקד בתורם). השירים היחידים שזיהיתי היו במחרוזת שירי אלוויס שהם ביצעו בסוף ההופעה. בשלב הזה התחילו כל מיני מופעים של להקות שהשמות שלהן לא נשמעו מוכרים בכלל. שמעתי שני שירים של Y&T, שלא ממש דיברו אלי, אבל גרמו לי לתהות האם פירוש ה Y בשם ההרכב הוא Yngwie (או איך שלא כותבים את השם שלו). מסתבר שלא. בהמשך הגעתי לבמה השניה שהוקמה בתוך אוהל גדול (המארגנים טוענים שהיה שם מקום ל10,000 איש. מעט בקנה מידה של פסטיבלים, אבל עדיין גדול), שם הייתה הופעה של Eric Burdon. אחרי שני קטעי הבלוז שפתחו את ההופעה החלטתי שהספיק לי. צר לי, אבל למעט מספר מאוד מצומצם של יוצאי דופן, בלוז הוא אחד הסגנונות השנואים עלי. ההופעה הבאה שאליה הגעתי הייתה של פול רוג'רס (Paul Rodgers), מי שהיה סולנה של Bad Company ועוד לפני כן - של Free. אין ספק שמבין המופיעים ביום הראשון של הפסטיבל, פול הוא הפרפורמר הטוב ביותר. אני מניח שיהיו כאן כאלה שיזניחו את העניין הזה, אבל מבחינתי, ההופעה שהאמן נותן חשובה כמעט כמו רמת החומר שהוא מגיש, כך שלמרות שהכרתי רק שיר אחד מהרפרטואר (All Right Now, כמובן), מצאתי את ההופעה מצויינת. למרות גילו המופלג למדי (הוא התחיל להופיע אי שם בסוף שנות ה60, אם אני לא טועה), פול נראה בקושי בן 40, קופץ על הבמה ועורך מפגן אקרובטי מרשים עם סטנד המיקרופון (חוץ מהקטע שבו הוא זרק אותו לאוויר ולא הצליח לתפוס אותו, אבל זה לא נגמר רע, אז נסלח לו). הוא עדיין שר מצויין, ובניגוד לרבים מהסולנים הזקנים ששמעתי בפסטיבל - הוא גם נשמע טוב כשהוא מדבר. החומר לא מורכב בצורה מיוחדת, אבל גם לא מנסה להיות מורכב. רוק אנד רול פשוט ומצויין. משם חזרתי לאוהל, להופעה שלה ציפיתי יותר מכל ביום הראשון - Blue Oyster Cult, ולא התאכזבתי. מלבד השחצנות הבולטת מדי של הגיטריסט, ההופעה הייתה נפלאה, עם שילוב טוב של חומרים ישנים וחדשים (לא שזה מאוד משנה, BOC לא שינו בצורה משמעותית מאוד את הסגנון שלהם עם הזמן) ועם פרפורמנס מצויין, במיוחד מצד הבסיסט (שנראה צעיר מדי מכדי להיות חלק מההרכב המקורי) שהפעיל יפה את הקהל. למרות שהמופע של פול רוג'רס יותר טוב, מבחינתי זה היה השיא של היום הראשון בפסטיבל, בעיקר מפני שהכרתי יותר מהחומר, ובגלל יציאות פרוגרסיביות שיש להם פה ושם (כמו השיר Don't Fear the Reaper, שאיתו הם סגרו את ההופעה). מכאן ועד המופע האחרון של אותו יום לא היו הופעות שממש עניינו אותי. ישבתי בחוץ בחלק מההופעה של הסקורפיונס, שהיו הראשונים שבאמת נראו לי מגוחכים על הבמה, והחוסר הבולט בחוש קצב אצל הגיטריסט השני שלהם לא ממש תרם לעניין. נדדתי בחזרה לכיוון האוהל, שם ראיתי שיר אחד מהמופע של אליס קופר, ואז הלכתי לתפוס מקום טוב להופעה האחרונה - ג'ודאס פריסט, שאותם אני כבר לא שומע, אבל הייתי שומע בצעירותי. בדיעבד, אני מצטער שלא נשארתי ליותר מהמופע של אליס קופר, ושלא התקרבתי יותר. המעט שראיתי נראה מרשים מאוד מבחינה ויזואלית, ומהמופע של ג'ודאס פריסט לא ממש התלהבתי, כך שהמקום בחזית הבמה היה מבוזבז עלי.
