פסח ראשון בלי אמא
חגים אף פעם לא היו עניין גדול במשפחה שלי. בדרך כלל הולכים לדודה וחוגגים את המשפחה ופחות את החג, המסורת של הדת לא ממש קיימת. והכל תמיד היה רגוע כי זו משפחה שהיינו מבלים ביחד גם על בסיס שבועי, ולא משהו שעושים פעמיים בשנה.
אמא נפטרה לפני 9 חודשיים. ויצא לנו לחגוג את ראש השנה, נסעתי לאותה דודה, היה נחמד. אבל המתחים שבאו אחרי עם שאר המשפחה היו קשים לעיכול. פעם ראשונה שזה קרה והרגשתי את מה שתמיד ידעתי, שאמא בעצם היא הקשר המחבר בין כל חברי המשפחה המורחבת (האחים ואחיות שלה) המצב היה לא נעים במשך כמה חודשיים, אנשים נעלמו מבלי להגיד אפילו מה קרה ורק אחרי מספר חודשיים העילו בטובם לומר ממה הם נפגשו ( באמת דבר שולי ומטופש) ואני מאוד נפגעתי, הייתה איזושהי השתלחות באחי הגדול, כעסתי נורא ושלא כמו אמא שהייתה נפגעת, הייתה נותת לרוחות להרגע, אני העזתי ואמרתי בדיוק מה אני חושבת ומרגישה ולא חסכתי בכלום. גם ככה הלב שלי מלא וכואב מאז שנפטרה, נמאס לי לשמור דברים בלב, אז דיברתי.
מאז פחות או יותר הדברים השתפרו, לא אותו דבר, אבל הקשר עם המשפחה חזר פחות או יותר. לא מדובר בדודה המארחת, בדודה אחרת, שתמיד חשבתי עליה כאמא שניה.
עכשיו פסח מתקרב. ומשום מה קשה לי הרבה יותר מכל התקופה הזו שך תשעת החודשיים לחזור לצפון ולהתארח בחג. אני פשוט לא רוצה.
ככל החג עצמו מתקרב, ככה גובר הכאב. אני לא מבינה איך הזמן טס. אני זוכרת את פסח שעבר, זה היה לא מזמן, איך כבר הגיע החג? זה מה שהכי קשה, הזיכרון מהפסח הקודם עוד קיים והפעם החג יהיה בלי אמא.
אמרתי לדודה שלי שאני לא בטוחה שאגיע. היא ביקשה שאעשה מאמץ ואבוא, אמרה שלא הזמינה את המשפחה שעימה היה התקל הקודם, רק לקפה, לא רציתי לומר לה שלא איכפת לי בכלל אם יבואו או לא. אמרה שגם האחים שלי יהיו מאוכזבים אם הם יהיו שם ואני לא, שתקתי. אני יודעת שהם יתאכזבו ויכעסו. אבל אני לא רוצה ללכת, לא רוצה לחגוג את החג, רוצה להשאר במיטה ולהעביר את היום כמו כל יום רגיל.
אני מתחילה לחפש תירוצים למה אני לא צריכה ללכת. נסעתי לצפון בפורים, הייתי בדירה של אח שלי, לאף אחד לא היה ממש זמן, שלושה ימיים לא עשיתי כלום חוץ מלשרוץ בדירתו, בזמן שהלך לעבודה וחזרה ואני נשארתי לבד בעיר שאני בכלל לא רוצה להיות בה. כעסתי, ארזתי את הדברים ונסעתי. דודה שלי נפגעה, גם אני נפגעתי, אבל לא אמרתי, כי זה היה מטופש, לאנשים יש את החיים שלהם, הגעתי באמצע שבוע, למה שאצפה שהכל יעצור בשבילי? זה סתם היה תירוץ לחזור לחדר הבטוח שלי.
כואב לי לחזור לצפון, לחזור "הביתה", אבל לא. כי אין בית, אמא הייתה הבית ועכשיו אין שם כלום. לא נוח לי בשום מקום, אני לא מרגישה שייכת. אני בת 24, מרגישה כמו ילדה קטנה ויתומה שמתהלכת אבודה ברחוב.
לבד לי וכואב לי מאוד. עם כל יום שעובר אני מרגישה את הבדידות יותר ויותר ואני לא יודעת מה לעשות. יש משפחה, יש חברים, אבל הכל מרגיש שלא קיים. אמא לא נמצאת, אין לי את המקום שלי.
הזמן פשוט ממשיך בשלו ואנשים מסביב לא מבינים. תשעה חודשיים עברו, אני ממשיכה בלימודים, אני יוצאת עם חברות, אני עושה דברים, איך פתאום את עצובה? איך את עדיין בוכה? לא הפסקתי להיות עצובה, לא הפסקתי לבכות. פשוט שמתי מסכה, כמו שכולם מצפים ממני. יצאתי לשם וחייכתי, כי אף אחד לא אוהב אנשים עצובים.
עוד חודשיים וחצי יום השנה ומה יהיה אז? שנה כבר עברה והיא לא חוזרת והכל ממשיך בלעדיה כאילו כלום לא קרה. בקרוב יום הולדת ראשון שלי בלי אמא. בת 25 ואמא לא תיהיה שם.
אני לא רוצה לנסוע לחג, ומצד שני מחלחלים בי רגשות האשמה של האכזבה של כל האנשים אם לא אגיע. של כל הדודים, שכבר הפסיקו להתקשר כי אני לא עונה לטלפונים, שרוצים לראות אותי ודואגים לשלומי. אח שלי תמיד אומר לי שחשוב לשמור על הקשרים עם הדודים, כי אנחנו כל מה שנותר להם מאמא. אבל אני מרגישה שכבר לא נותר בי כלום מאמא, היא עזבה אותי. חלק מהנשמה שלי מתה, החלק שאמא הייתה קיימת בו, שיצר אותי, שעשה אותי מי שאני. ועכשיו אני כלום, לפעמיים אני מרגישה שאין לי קיום בלי אמא. כי אני לא יודעת איך להתמודד ומה לעשות. תמיד הייתי מדברת עם אמא. ועכשיו אין. ואני לא יודעת אם מה שאני עושה הוא נכון.
אני פשוט כל כך מתגעגעת אליה ואני לא מצליחה להבין למה היא לא חוזרת.
חגים אף פעם לא היו עניין גדול במשפחה שלי. בדרך כלל הולכים לדודה וחוגגים את המשפחה ופחות את החג, המסורת של הדת לא ממש קיימת. והכל תמיד היה רגוע כי זו משפחה שהיינו מבלים ביחד גם על בסיס שבועי, ולא משהו שעושים פעמיים בשנה.
אמא נפטרה לפני 9 חודשיים. ויצא לנו לחגוג את ראש השנה, נסעתי לאותה דודה, היה נחמד. אבל המתחים שבאו אחרי עם שאר המשפחה היו קשים לעיכול. פעם ראשונה שזה קרה והרגשתי את מה שתמיד ידעתי, שאמא בעצם היא הקשר המחבר בין כל חברי המשפחה המורחבת (האחים ואחיות שלה) המצב היה לא נעים במשך כמה חודשיים, אנשים נעלמו מבלי להגיד אפילו מה קרה ורק אחרי מספר חודשיים העילו בטובם לומר ממה הם נפגשו ( באמת דבר שולי ומטופש) ואני מאוד נפגעתי, הייתה איזושהי השתלחות באחי הגדול, כעסתי נורא ושלא כמו אמא שהייתה נפגעת, הייתה נותת לרוחות להרגע, אני העזתי ואמרתי בדיוק מה אני חושבת ומרגישה ולא חסכתי בכלום. גם ככה הלב שלי מלא וכואב מאז שנפטרה, נמאס לי לשמור דברים בלב, אז דיברתי.
מאז פחות או יותר הדברים השתפרו, לא אותו דבר, אבל הקשר עם המשפחה חזר פחות או יותר. לא מדובר בדודה המארחת, בדודה אחרת, שתמיד חשבתי עליה כאמא שניה.
עכשיו פסח מתקרב. ומשום מה קשה לי הרבה יותר מכל התקופה הזו שך תשעת החודשיים לחזור לצפון ולהתארח בחג. אני פשוט לא רוצה.
ככל החג עצמו מתקרב, ככה גובר הכאב. אני לא מבינה איך הזמן טס. אני זוכרת את פסח שעבר, זה היה לא מזמן, איך כבר הגיע החג? זה מה שהכי קשה, הזיכרון מהפסח הקודם עוד קיים והפעם החג יהיה בלי אמא.
אמרתי לדודה שלי שאני לא בטוחה שאגיע. היא ביקשה שאעשה מאמץ ואבוא, אמרה שלא הזמינה את המשפחה שעימה היה התקל הקודם, רק לקפה, לא רציתי לומר לה שלא איכפת לי בכלל אם יבואו או לא. אמרה שגם האחים שלי יהיו מאוכזבים אם הם יהיו שם ואני לא, שתקתי. אני יודעת שהם יתאכזבו ויכעסו. אבל אני לא רוצה ללכת, לא רוצה לחגוג את החג, רוצה להשאר במיטה ולהעביר את היום כמו כל יום רגיל.
אני מתחילה לחפש תירוצים למה אני לא צריכה ללכת. נסעתי לצפון בפורים, הייתי בדירה של אח שלי, לאף אחד לא היה ממש זמן, שלושה ימיים לא עשיתי כלום חוץ מלשרוץ בדירתו, בזמן שהלך לעבודה וחזרה ואני נשארתי לבד בעיר שאני בכלל לא רוצה להיות בה. כעסתי, ארזתי את הדברים ונסעתי. דודה שלי נפגעה, גם אני נפגעתי, אבל לא אמרתי, כי זה היה מטופש, לאנשים יש את החיים שלהם, הגעתי באמצע שבוע, למה שאצפה שהכל יעצור בשבילי? זה סתם היה תירוץ לחזור לחדר הבטוח שלי.
כואב לי לחזור לצפון, לחזור "הביתה", אבל לא. כי אין בית, אמא הייתה הבית ועכשיו אין שם כלום. לא נוח לי בשום מקום, אני לא מרגישה שייכת. אני בת 24, מרגישה כמו ילדה קטנה ויתומה שמתהלכת אבודה ברחוב.
לבד לי וכואב לי מאוד. עם כל יום שעובר אני מרגישה את הבדידות יותר ויותר ואני לא יודעת מה לעשות. יש משפחה, יש חברים, אבל הכל מרגיש שלא קיים. אמא לא נמצאת, אין לי את המקום שלי.
הזמן פשוט ממשיך בשלו ואנשים מסביב לא מבינים. תשעה חודשיים עברו, אני ממשיכה בלימודים, אני יוצאת עם חברות, אני עושה דברים, איך פתאום את עצובה? איך את עדיין בוכה? לא הפסקתי להיות עצובה, לא הפסקתי לבכות. פשוט שמתי מסכה, כמו שכולם מצפים ממני. יצאתי לשם וחייכתי, כי אף אחד לא אוהב אנשים עצובים.
עוד חודשיים וחצי יום השנה ומה יהיה אז? שנה כבר עברה והיא לא חוזרת והכל ממשיך בלעדיה כאילו כלום לא קרה. בקרוב יום הולדת ראשון שלי בלי אמא. בת 25 ואמא לא תיהיה שם.
אני לא רוצה לנסוע לחג, ומצד שני מחלחלים בי רגשות האשמה של האכזבה של כל האנשים אם לא אגיע. של כל הדודים, שכבר הפסיקו להתקשר כי אני לא עונה לטלפונים, שרוצים לראות אותי ודואגים לשלומי. אח שלי תמיד אומר לי שחשוב לשמור על הקשרים עם הדודים, כי אנחנו כל מה שנותר להם מאמא. אבל אני מרגישה שכבר לא נותר בי כלום מאמא, היא עזבה אותי. חלק מהנשמה שלי מתה, החלק שאמא הייתה קיימת בו, שיצר אותי, שעשה אותי מי שאני. ועכשיו אני כלום, לפעמיים אני מרגישה שאין לי קיום בלי אמא. כי אני לא יודעת איך להתמודד ומה לעשות. תמיד הייתי מדברת עם אמא. ועכשיו אין. ואני לא יודעת אם מה שאני עושה הוא נכון.
אני פשוט כל כך מתגעגעת אליה ואני לא מצליחה להבין למה היא לא חוזרת.
