יוביוב הירוק
Active member
פניקה
אין לי מידע חדש או רעיון מהפכני. אני פשוט חושב בקול רם על אבחנה מסויימת שעשיתי: כמעט כל תאונות הצלילה (כולל "כמעט תאונה) ששמעתי עליהן החלו בבעיה כלשהי ותאורטית היו יכולות להיות מטופלות כהלכה במהלך הצלילה. למשל המקרה של כניסת מים לוסת. אפשר היה לנשום מהאוקטופוס או מבן הזוג, ולהמשיך בצלילה או לעלות בניחותה. אפילו מקרים שתוארו של ברז שלא נפתח עד הסוף ויצר קשיי נשימה בעומק - בתאוריה, אפשר היה לבקש מבן הזוג לבדוק את הברז ואפילו לבדוק לבד מבלי לעלות. בכל המקרים האלו, אנחנו חכמים לאחר מעשה ויודעים להגיד איך היה ניתן לטפל. אבל כשזה קורה "על אמת" עלול לווצר לחץ פסיכולוגי שמקשה על הצולל לנתח ולחשוב על הפתרון הנכון. אפילו תרגול לא היה עוזר, בין היתר מפני שמקרי הכמעט תאונה שהזכרתי הם בלתי צפויים (זוכרים את ההיא שלא יכלה לנשום מפני שצחקה?) כפי שבדרך כלל קורה, ולא ניתן לתרגל פד"מ סטנדרטי. מי כאן מסוגל להגיד בביטחון כיצד היה מגיב אם במהלך צלילה רגועה ונעימה, כאשר הכל נראה תקין, פתאום הוסת מספק נשימה של מי מלח? כאשר פתאום (הדגש הוא על "פתאום") הראות ריקות מאויר, הגוף צריך חמצן *עכשיו*, הגרון צורב, צורך בשיעול והקאה ואין אויר. הדבר הראשון הוא לחפש בהיסטריה אויר (זיכרו שהראות ריקות). האם יש לי אוקטופוס? האם לנסות לתפוס את בן הזוג? ואם זה קרה לכם, האם אתם *יודעים* כיצד תגיבו במשבר אמיתי אחר? שלא לדבר על מקרים שלוקח זמן עד שקולטים מה קרה. אם האינפלטור נתקע ומנפח את המאזן, עד שתקלטו שזה הגורם לבעית האיזון, יתכן שכבר תהיו על פני המים. כך גם באיבוד משקולות. אז כשאנחנו יושבים עם כוס קפה, כולנו יודעים להגיד מה צריך לעשות. אבל כשהלחץ הוא *אמיתי*, קל לעשות טעויות ולהגיע למצב ש"בשביל תאונה צריך יותר מעבירת בטיחות אחת". האינסטינקט הראשון הוא לנסות להגיע למקום בטוח עם אויר ואנשים. לפני המים. ומה שיותר מהר. הנקודה שלי, אחרי הסיפור הארוך הזה (מתנצל אם מיגע) היא שאביזר הבטיחות העיקרי הוא קור הרוח והביטחון העצמי. שני דברים שקשה לקנות ואני לא רואה איך ניתן להכלילם בקריטריונים להסמכה. אני יודע שאני לא מגלה את אמריקה בזה, אבל אני חושב שבדיונים על תאונות צלילה ובטיחות, לא מושם הדגש הראוי על מרכיבים אלה.
אין לי מידע חדש או רעיון מהפכני. אני פשוט חושב בקול רם על אבחנה מסויימת שעשיתי: כמעט כל תאונות הצלילה (כולל "כמעט תאונה) ששמעתי עליהן החלו בבעיה כלשהי ותאורטית היו יכולות להיות מטופלות כהלכה במהלך הצלילה. למשל המקרה של כניסת מים לוסת. אפשר היה לנשום מהאוקטופוס או מבן הזוג, ולהמשיך בצלילה או לעלות בניחותה. אפילו מקרים שתוארו של ברז שלא נפתח עד הסוף ויצר קשיי נשימה בעומק - בתאוריה, אפשר היה לבקש מבן הזוג לבדוק את הברז ואפילו לבדוק לבד מבלי לעלות. בכל המקרים האלו, אנחנו חכמים לאחר מעשה ויודעים להגיד איך היה ניתן לטפל. אבל כשזה קורה "על אמת" עלול לווצר לחץ פסיכולוגי שמקשה על הצולל לנתח ולחשוב על הפתרון הנכון. אפילו תרגול לא היה עוזר, בין היתר מפני שמקרי הכמעט תאונה שהזכרתי הם בלתי צפויים (זוכרים את ההיא שלא יכלה לנשום מפני שצחקה?) כפי שבדרך כלל קורה, ולא ניתן לתרגל פד"מ סטנדרטי. מי כאן מסוגל להגיד בביטחון כיצד היה מגיב אם במהלך צלילה רגועה ונעימה, כאשר הכל נראה תקין, פתאום הוסת מספק נשימה של מי מלח? כאשר פתאום (הדגש הוא על "פתאום") הראות ריקות מאויר, הגוף צריך חמצן *עכשיו*, הגרון צורב, צורך בשיעול והקאה ואין אויר. הדבר הראשון הוא לחפש בהיסטריה אויר (זיכרו שהראות ריקות). האם יש לי אוקטופוס? האם לנסות לתפוס את בן הזוג? ואם זה קרה לכם, האם אתם *יודעים* כיצד תגיבו במשבר אמיתי אחר? שלא לדבר על מקרים שלוקח זמן עד שקולטים מה קרה. אם האינפלטור נתקע ומנפח את המאזן, עד שתקלטו שזה הגורם לבעית האיזון, יתכן שכבר תהיו על פני המים. כך גם באיבוד משקולות. אז כשאנחנו יושבים עם כוס קפה, כולנו יודעים להגיד מה צריך לעשות. אבל כשהלחץ הוא *אמיתי*, קל לעשות טעויות ולהגיע למצב ש"בשביל תאונה צריך יותר מעבירת בטיחות אחת". האינסטינקט הראשון הוא לנסות להגיע למקום בטוח עם אויר ואנשים. לפני המים. ומה שיותר מהר. הנקודה שלי, אחרי הסיפור הארוך הזה (מתנצל אם מיגע) היא שאביזר הבטיחות העיקרי הוא קור הרוח והביטחון העצמי. שני דברים שקשה לקנות ואני לא רואה איך ניתן להכלילם בקריטריונים להסמכה. אני יודע שאני לא מגלה את אמריקה בזה, אבל אני חושב שבדיונים על תאונות צלילה ובטיחות, לא מושם הדגש הראוי על מרכיבים אלה.
