מולקולה על הקיר
New member
פנטזיית חפוז.
(לא החומר הכי טוב שלי, מודה). הטלפון שלי מתחיל לרטוט כמו משוגע. "שיט", אני חושב, "לא רק שאני הכי זוטר בחדר –אפילו איש הקייטרינג בטח ראה את החדר הזה יותר פעמים ממני- גם שכחתי לכבות את הטלפון לגמרי. יופי". מרים אותו, מספר מזוהה, זו היא, אלא מי. מרים אותו ויוצא לחדר השני, קצת קשה להגיד לבוס שלך שיושב מהצד השני של השולחן שזה "דחוף מהעבודה, אני חייב לענות". "אהלן מתוקה, תשמעי אני באמצע ישיבה עכשיו וגם ככה הבוס נתן עליי וואחד עין עכשיו, אני אתקשר עלייך ברגע שאני מסיים פה", "מה ישיבה, שמונה וחצי וכבר ישיבה!?", "חמודה, ישיבה, מסיים, מרים טלפון טוב?", "בטח מאמי. תהנה לך מהישיבה, רק תזכור, אני בחלק משי עכשיו, בלי כלום מלמטה. ביי". באמת תודה רבה לך, מדהים איך היא מסוגלת רק לדבר, לא לגעת בי, לא להיות לפני כדי שאני אוכל לעבור על כל סנטימטר בגוף שלה, רק לדבר והדם אצלי עוזב את המוח ויורד לחלקים אחרים. חוזר לחדר, תודה לאל שהצלחתי להשתלט על עצמי, אף אחד לא רואה כלום. נהלים, תקציבים, זיון שכל סטנדרטי של קמפיין חדש. למי אכפת. חוזר למשרד שלי. טוב משרד זה קצת ליפות את המציאות אבל אם אני לא אאמין בזה מי כן? מרים את הטלפון, הסלולארי. מה שאני צריך זה שמישהו ידע שעשיתי שיחה פרטית על חשבון העבודה, ועוד איזו שיחה. "אז איפה הפסקנו?" אני שואל. "נדמה לי שאמרתי לך שאני לבושה רק בחלוק" היא נותנת לשאר המשפט להפסק מעצמו. "אני בדיוק יוצא מהאמבטיה, רק מגבת סביב המותניים. מגבת קטנה. מאד קטנה". "אתה יכול לדבר עכשיו?", פתאום היא נזכרת. "כן. אם יצטרכו אותי יקראו לי בטלפון וגם ככה כל העבודה שלי על המחשב. אז אמרנו שאת בחלוק ואני במגבת קטנה", אני חוזר לקווים הנכונים. "כן, אני נגשת לארון, מנסה להוריד את הצלחות היפות לחג מהמדף העליון ולא מצליחה". "החלוק שלך נפתח קצת אני רואה. אני רואה את החזה הנהדר שלך, החלוק תלוי על חוט בלימה". "אתה יכול לעזור לי? אני שואלת אותך, גם אצלך המגבת מספיקה לכסות עוד פחות". אני ניגש לארון, גם אני צריך להתמתח כדי להגיע אליהן. "המגבת נמתחת לך עוד קצת למעלה", היא ממשיכה, "אני מחזיקה אותו בעדינות, מלטפת אותו למעלה למטה". "אני מוריד את הצלחות ופונה אלייך ו", הטלפון שלי מצלצל, המנהל קו רוצה נתונים. "עוד מעט מתוקה, ביי", "יותר מהר מעוד מעט" והטלפון נסגר. "אז עמדנו אחד אל השניה ואת החזקת לי אותו", אני חוזר אליה, הפעם בלי הקדמות. "אני מורידה את החלוק והולכת לכיוון הכניסה, מתיישבת על השולחן ומפסקת רגליים". "אני מתקרב אלייך, נצמד אלייך, ליד השולחן. מנשק אותך. מה מנשק, אוכל אותך, שואב אותך, נושם אותך. מפסיק, מתרחק קצת ונכנס. בכל הכוח, בפתאומיות". "אני מחניקה צעקה, נשענת אחורה על המרפקים. מבליטה את עצמי. רוצה אותך יותר חזק, יותר בכוח". "אני", "חמוד, עכשיו תורי. גם לנו יש ישיבה אבל בשעות נורמליות. כבר לא יכולה לחכות לשמוע מה תעשה לי הלאה. צ'או". זה כל כך לא עסק. רק עוד קצת, יומיים ויוצאים לחג ואז. אז לא נצטרך לפנטז מה לעשות אחד לשניה. פשוט נעשה. "אז מה רצית לעשות לי?", היא חוזרת. "אני מזיין אותך לאט. משחק עם האצבעות שלי בדגדגן שלך. רוצה לדעת שאת נהנית. רוצה לשמוע אותך נהנית, להרגיש אותך נהנית". "אני קמה מהמרפקים, מחזיקה את הכתפיים שלך חזק, נצמדת אלייך, מרגישה כל ס"מ ממך בתוכי. מתי אתה מקבל הפסקת צהריים אמרנו?", "בערך בשתיים אני יוצא לשעה ורבע". "שתיים? כלומר שתיים ורבע אתה במקום הקבוע שלנו". היא לא שואלת, היא קובעת, לא שהיא צריכה לשאול, אין בכלל ספק שזה מה שישהיה. "אני ממשיך עוד וגומר באנחה". "אני מרגישה אותך מתנפח ומתכווץ, עוד קצת ועוד קצת וזהו. מנשקת אותך, אתה צריך להתגלח". אני צוחק בטלפון, "כן הא? מתאים לך לשים לב בדיוק לזה". "אני מרים אותך בידיים שלי. נצטרך לנקות את השולחן לפני שהם באים", עכשיו היא צוחקת. "פוף. תראה מה זה, נקי, מצוחצח, מבריק". אם היא רק הייתה יודעת כמה אני אוהב אותה, שום מילה, שום נשיקה, שום משגל לא יעביר את ההרגשה הזו. "לוקח אותך לחדר שינה". "זהו, חזרנו למרובע להיום?", "תגידי תודה שמדי פעם אני נהיה קצת מלבן", מחייך. אני שמרן והיא יודעת את זה. לא ממש אכפת לה, זה רק טיזינג. "מניח אותך על המיטה. יוצא מהחדר". "התקנת מצלמות לראות אותי מענגת את עצמי?", "חה-חה, מצחיק מאד. אני חוזר עם הדבש שנשאר לנו מראש השנה". "פייי, היום אתה לא מלבן, נהיית ממש מחומש, אפילו משושה". "את נשכבת אחורה, אני מורח עלייך דבש, על השפתיים, החזה, הבטן, הרגליים. מתחיל לעבור עלייך לאט-לאט וביסודיות. אנחנו לא רוצים דבש מלכלך ודביק במיטה שלנו, נכון?". "ממוש, מתחיל להיות פה ממש לחוץ אצלנו ובטח גם אצלכם. שתיים ורבע במקום הקבוע. ביי". כן, אולי באמת כדאי שנתחיל לעבוד. גם ככה תקרית הטלפון היום בבוקר תעלה לי ביוקר. מעביר את הזמן עד שתיים, חצי ראש בעבודה חצי ראש מרוכז בה, במה שאני אעשה לה, במה שהיא תעשה לי. שתיים ורבע נפגשים במקום הקבוע שלנו. חצי שעה אחרי אנחנו כבר אחרי הכל, מתקלחים ביחד, לאו דווקא כדי לחסוך זמן. רבע שעה לחזור לעבודה. "יודע מה, הדבש? תקנה בדרך הביתה היום שוקולד למריחה על הגוף ואני אולי אפילו אסכים להתחלף בתפקידים".
(לא החומר הכי טוב שלי, מודה). הטלפון שלי מתחיל לרטוט כמו משוגע. "שיט", אני חושב, "לא רק שאני הכי זוטר בחדר –אפילו איש הקייטרינג בטח ראה את החדר הזה יותר פעמים ממני- גם שכחתי לכבות את הטלפון לגמרי. יופי". מרים אותו, מספר מזוהה, זו היא, אלא מי. מרים אותו ויוצא לחדר השני, קצת קשה להגיד לבוס שלך שיושב מהצד השני של השולחן שזה "דחוף מהעבודה, אני חייב לענות". "אהלן מתוקה, תשמעי אני באמצע ישיבה עכשיו וגם ככה הבוס נתן עליי וואחד עין עכשיו, אני אתקשר עלייך ברגע שאני מסיים פה", "מה ישיבה, שמונה וחצי וכבר ישיבה!?", "חמודה, ישיבה, מסיים, מרים טלפון טוב?", "בטח מאמי. תהנה לך מהישיבה, רק תזכור, אני בחלק משי עכשיו, בלי כלום מלמטה. ביי". באמת תודה רבה לך, מדהים איך היא מסוגלת רק לדבר, לא לגעת בי, לא להיות לפני כדי שאני אוכל לעבור על כל סנטימטר בגוף שלה, רק לדבר והדם אצלי עוזב את המוח ויורד לחלקים אחרים. חוזר לחדר, תודה לאל שהצלחתי להשתלט על עצמי, אף אחד לא רואה כלום. נהלים, תקציבים, זיון שכל סטנדרטי של קמפיין חדש. למי אכפת. חוזר למשרד שלי. טוב משרד זה קצת ליפות את המציאות אבל אם אני לא אאמין בזה מי כן? מרים את הטלפון, הסלולארי. מה שאני צריך זה שמישהו ידע שעשיתי שיחה פרטית על חשבון העבודה, ועוד איזו שיחה. "אז איפה הפסקנו?" אני שואל. "נדמה לי שאמרתי לך שאני לבושה רק בחלוק" היא נותנת לשאר המשפט להפסק מעצמו. "אני בדיוק יוצא מהאמבטיה, רק מגבת סביב המותניים. מגבת קטנה. מאד קטנה". "אתה יכול לדבר עכשיו?", פתאום היא נזכרת. "כן. אם יצטרכו אותי יקראו לי בטלפון וגם ככה כל העבודה שלי על המחשב. אז אמרנו שאת בחלוק ואני במגבת קטנה", אני חוזר לקווים הנכונים. "כן, אני נגשת לארון, מנסה להוריד את הצלחות היפות לחג מהמדף העליון ולא מצליחה". "החלוק שלך נפתח קצת אני רואה. אני רואה את החזה הנהדר שלך, החלוק תלוי על חוט בלימה". "אתה יכול לעזור לי? אני שואלת אותך, גם אצלך המגבת מספיקה לכסות עוד פחות". אני ניגש לארון, גם אני צריך להתמתח כדי להגיע אליהן. "המגבת נמתחת לך עוד קצת למעלה", היא ממשיכה, "אני מחזיקה אותו בעדינות, מלטפת אותו למעלה למטה". "אני מוריד את הצלחות ופונה אלייך ו", הטלפון שלי מצלצל, המנהל קו רוצה נתונים. "עוד מעט מתוקה, ביי", "יותר מהר מעוד מעט" והטלפון נסגר. "אז עמדנו אחד אל השניה ואת החזקת לי אותו", אני חוזר אליה, הפעם בלי הקדמות. "אני מורידה את החלוק והולכת לכיוון הכניסה, מתיישבת על השולחן ומפסקת רגליים". "אני מתקרב אלייך, נצמד אלייך, ליד השולחן. מנשק אותך. מה מנשק, אוכל אותך, שואב אותך, נושם אותך. מפסיק, מתרחק קצת ונכנס. בכל הכוח, בפתאומיות". "אני מחניקה צעקה, נשענת אחורה על המרפקים. מבליטה את עצמי. רוצה אותך יותר חזק, יותר בכוח". "אני", "חמוד, עכשיו תורי. גם לנו יש ישיבה אבל בשעות נורמליות. כבר לא יכולה לחכות לשמוע מה תעשה לי הלאה. צ'או". זה כל כך לא עסק. רק עוד קצת, יומיים ויוצאים לחג ואז. אז לא נצטרך לפנטז מה לעשות אחד לשניה. פשוט נעשה. "אז מה רצית לעשות לי?", היא חוזרת. "אני מזיין אותך לאט. משחק עם האצבעות שלי בדגדגן שלך. רוצה לדעת שאת נהנית. רוצה לשמוע אותך נהנית, להרגיש אותך נהנית". "אני קמה מהמרפקים, מחזיקה את הכתפיים שלך חזק, נצמדת אלייך, מרגישה כל ס"מ ממך בתוכי. מתי אתה מקבל הפסקת צהריים אמרנו?", "בערך בשתיים אני יוצא לשעה ורבע". "שתיים? כלומר שתיים ורבע אתה במקום הקבוע שלנו". היא לא שואלת, היא קובעת, לא שהיא צריכה לשאול, אין בכלל ספק שזה מה שישהיה. "אני ממשיך עוד וגומר באנחה". "אני מרגישה אותך מתנפח ומתכווץ, עוד קצת ועוד קצת וזהו. מנשקת אותך, אתה צריך להתגלח". אני צוחק בטלפון, "כן הא? מתאים לך לשים לב בדיוק לזה". "אני מרים אותך בידיים שלי. נצטרך לנקות את השולחן לפני שהם באים", עכשיו היא צוחקת. "פוף. תראה מה זה, נקי, מצוחצח, מבריק". אם היא רק הייתה יודעת כמה אני אוהב אותה, שום מילה, שום נשיקה, שום משגל לא יעביר את ההרגשה הזו. "לוקח אותך לחדר שינה". "זהו, חזרנו למרובע להיום?", "תגידי תודה שמדי פעם אני נהיה קצת מלבן", מחייך. אני שמרן והיא יודעת את זה. לא ממש אכפת לה, זה רק טיזינג. "מניח אותך על המיטה. יוצא מהחדר". "התקנת מצלמות לראות אותי מענגת את עצמי?", "חה-חה, מצחיק מאד. אני חוזר עם הדבש שנשאר לנו מראש השנה". "פייי, היום אתה לא מלבן, נהיית ממש מחומש, אפילו משושה". "את נשכבת אחורה, אני מורח עלייך דבש, על השפתיים, החזה, הבטן, הרגליים. מתחיל לעבור עלייך לאט-לאט וביסודיות. אנחנו לא רוצים דבש מלכלך ודביק במיטה שלנו, נכון?". "ממוש, מתחיל להיות פה ממש לחוץ אצלנו ובטח גם אצלכם. שתיים ורבע במקום הקבוע. ביי". כן, אולי באמת כדאי שנתחיל לעבוד. גם ככה תקרית הטלפון היום בבוקר תעלה לי ביוקר. מעביר את הזמן עד שתיים, חצי ראש בעבודה חצי ראש מרוכז בה, במה שאני אעשה לה, במה שהיא תעשה לי. שתיים ורבע נפגשים במקום הקבוע שלנו. חצי שעה אחרי אנחנו כבר אחרי הכל, מתקלחים ביחד, לאו דווקא כדי לחסוך זמן. רבע שעה לחזור לעבודה. "יודע מה, הדבש? תקנה בדרך הביתה היום שוקולד למריחה על הגוף ואני אולי אפילו אסכים להתחלף בתפקידים".
