פלורנטין
"נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים..." בגיל 10 או אולי אפילו 11 (ואולי בכלל אני טועה וזה היה עוד לפני), צפיתי במעין התגנבות בלילה חם חם חם ב"פלורנטין". זה נעשה בהתגנבות מהסיבה שאמא שלי טענה שזו לא סדרה לילדים קטנים ולכן אסור לי לצפות בה. (מה שכמובן פיתה אותי עוד יותר להציץ אל החיים המוצגים על מסך הטלויזיה שבביתה של הסבתא מבת-ים). הצבעים שצצו מתוך תשדירי הפרסומות לסדרה גירו את העיניים ותחושת החופש שפלורנטין הביאה איתה חקקו אותה בזכרוני ומכאן שכבר כמעט תשע שנים היא נמצאת לי בתוך הלב. תמיד אהבתי אותה, את תל אביב. מאז ומתמיד(אם החושים וקצב פעימות הלב אינם מטעים אותי) פעפעה בי מן אקסטזה כזו. השמש בה שונה וכמוה גם הים והאנשים. הצבעים בה חדים יותר, קורצים יותר, ולא על מנת לפתות אותי כאילו היתה סדום ועמורה, אלא ההיפך הוא הנכון - הצבעוניות שבה ועם זו האפרוריות והניכור הם אלה שקוראים לי לבוא ולבנות בה בית (עד כמה שזה אפשרי). נכון. לפני "שבתות וחגים" היתה שם "פלורנטין" - אותה שכונה מעופשת המלאה בגרפיטי ואנשים קשי יום, אבל גם אותה שכונה המורכבת מאנשים שאף לא אחד בהם דומה לאחר. הצילומים והפסקול (שאגב אני אוחזת בו) עושים את פלורנטין ליותר יפה ומקסימה. נותנים תחושה של חופש גדול. ואין מה לומר, בדיוק כמו "ככה זה" של סחרוף, כך גם "מכה אפורה" של מוניקה סקס - לא משנה כמה פעמים אשמע אותם הם ידגדגו לי את הבטן וישאו את עיניי כלפי השמיים כשבהן תמצא ציפייה לאותו חופש גדול. (ועם כל אהבתי ללונדון ובכלל לערים "גדולות" בגלובוס, תל אביב לוקחת את כולן בסיבוב, אבל זה אולי כי היא שלי)
"נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים..." בגיל 10 או אולי אפילו 11 (ואולי בכלל אני טועה וזה היה עוד לפני), צפיתי במעין התגנבות בלילה חם חם חם ב"פלורנטין". זה נעשה בהתגנבות מהסיבה שאמא שלי טענה שזו לא סדרה לילדים קטנים ולכן אסור לי לצפות בה. (מה שכמובן פיתה אותי עוד יותר להציץ אל החיים המוצגים על מסך הטלויזיה שבביתה של הסבתא מבת-ים). הצבעים שצצו מתוך תשדירי הפרסומות לסדרה גירו את העיניים ותחושת החופש שפלורנטין הביאה איתה חקקו אותה בזכרוני ומכאן שכבר כמעט תשע שנים היא נמצאת לי בתוך הלב. תמיד אהבתי אותה, את תל אביב. מאז ומתמיד(אם החושים וקצב פעימות הלב אינם מטעים אותי) פעפעה בי מן אקסטזה כזו. השמש בה שונה וכמוה גם הים והאנשים. הצבעים בה חדים יותר, קורצים יותר, ולא על מנת לפתות אותי כאילו היתה סדום ועמורה, אלא ההיפך הוא הנכון - הצבעוניות שבה ועם זו האפרוריות והניכור הם אלה שקוראים לי לבוא ולבנות בה בית (עד כמה שזה אפשרי). נכון. לפני "שבתות וחגים" היתה שם "פלורנטין" - אותה שכונה מעופשת המלאה בגרפיטי ואנשים קשי יום, אבל גם אותה שכונה המורכבת מאנשים שאף לא אחד בהם דומה לאחר. הצילומים והפסקול (שאגב אני אוחזת בו) עושים את פלורנטין ליותר יפה ומקסימה. נותנים תחושה של חופש גדול. ואין מה לומר, בדיוק כמו "ככה זה" של סחרוף, כך גם "מכה אפורה" של מוניקה סקס - לא משנה כמה פעמים אשמע אותם הם ידגדגו לי את הבטן וישאו את עיניי כלפי השמיים כשבהן תמצא ציפייה לאותו חופש גדול. (ועם כל אהבתי ללונדון ובכלל לערים "גדולות" בגלובוס, תל אביב לוקחת את כולן בסיבוב, אבל זה אולי כי היא שלי)
אין ספק שהשידורים החוזרים של הסדרה פשוט מזכירה לי כל כך הרבה דברים מהעבר.. שזה מדהים.