לעמית...
תודה רבה על האינפורמציה המקיפה, היא באמת חשובה, ואני לא נלחצת. החרדה שיש לי היא חרדה חברתית, ולא כללית (אם יש דבר כזה). זה אומר שלפני יומיים, ועוד פעמים נוספות רבות, התפטרתי מהעבודה אחרי יום-יומיים שלושה, מהסיבות הבאות: 1. טלפונים - פחד שאני לא אדע מה להגיד, ומן הסתם זה יותר בולט במקומות חדשים. גם חרדה שאני לא אדע להעביר לשלוחות אחרות. 2. כשמנסים להסביר לי חומר חדש אני מפחדת לא להבין (למרות שיש לי תפיסה מהירה). 3. במקומות חדשים אני מרגישה מיד ששונאים אותי. כשקורות אחת מהתופעות האלה זה גורם לי "לראות שחור בעיניים", מין "בלאק-אאוט", לחץ, הגוף לא זז או רועד רעידות קטנות (או לחילופין, מהירות), הדופק עולה, המוח לא קולט יותר כלום, אני לא מצליחה לתפקד יותר, ואז עוד יותר נלחצת מזה ש"שוב יש לי את זה" ו"שוב אני לא מצליחה לעבוד יותר מיום" ודמעות ממלאות לי את העיניים ועוד שנייה אני פורצת בבכי. ולכן אני לא מצליחה לעבוד וזו בעייה גדולה, כי אני גרה עם בן זוג, שמרוויח שכר שלא יכול לקיים שאני אנשים, אז ההורים שלי עוזרים לי באלף שקל לחודש, שזה קצת יותר מהמינימום שאני צריכה כדי להתקיים. חרדה חברתית באופן כללי, שלא מתייחס רק לענייני עבודה, מתבטאת ב: שוב, חרדה ממענה לטלפונים ( או סתם להתקשר למזכירות בי"ס, מיני שירות לקוחות, להתקשר לפסיכיאטר, להתקשר לחברת חשמל לשאול בקשר להפסקת חשמל...)לקנות (אם אני לא אדע את העודף או אם יגידו לי משהו שאני לא מוכנה אליו: לא הלכתי למכולת עד גיל 15 מבושה), לתת "טיפ", יש עוד פחד שרובם מכירים אותו כפחד במה, או פחד קהל (למדתי פסנתר המון שנים, וכשהיו קונצרטים כיתתיים, או שאני סתם מנגנת בבית ומישהו מקשיב, הידיים שלי פשוט משתתקות). לא הלכתי לטקס סיום י"ב, לא לנשף שהיה אח"כ ולא למסיבת גיוס, כי הייתה בטוחה שכולם שונאים אותי, למרות שאני חושבת שאני נחמדה וטובה (יש לי חברות וכמעט תמיד היה לי חבר). מהצבא השתחררתי אחרי 3 חודשים כולל טירונות כי הייתי על סף התאבדות מרוב לחץ, ועכשיו אני לא מצליחה להחזיק מעמד בעבודה יותר מכמה ימים. בעיקר בגלל בעיות של טלפונים או שאני חושבת שכולם שונאים אותי. אני רוצה שוב להבהיר שזה לא עניין של מחשבה בהירה, אני לא מתפטרת מהראש, אלא כי אני פשוט לא מצליחה לתפקד, הכל נהיה אפל, שחור, לא זזות לי הידיים והעיניים דומעות, ואז אני רוצה רק לברוח משם, ואני מתפטרת תוך 5 דקות - וזהו. לפחות אם ביטוח לאומי היה מכיר בזה שאני לא מסוגלת לעבוד והייתי מקבלת איזו קיצבה. טופלתי בפבוקסיל נגד דיכאון וחרדה חברתית (הנובעת מדכאון, שזה אומר, שבגלל האינטראקציות החברתיות הגרועות, אני נכנסת לדכאון, וכשישבתי בבית למשך שנה וחצי לדוגמא, הייתי סתם בחרדה חברתית, ולא בדכאון). היתה תקופה שלקחתי פבוקסיל, אבל היא לא גרמה לי לתגובות אלימות, אלא רק לחוסר עניין טוטאלי במין (וגם אז היה לי חבר סובל). בסיכומו של דבר, מה שרציתי לומר זה, שהדבר לא יכניס אותי לחרדה, כי אני לא טיפוס חרדתי מהסוג הזה. אם למישהו יש תגובה, אשמח לשמוע, כי נדמה לי שפעם היה פורום פסיכיאטריה, אבל עכשיו אין, וגם לא פורום חרדות, וזה הפורום הכי קרוב. תודה, נועה. פלואנקסול = FLUANXOL
