פירוק נשואין
שלום לכולם, אף פעם לא השתתפתי בפורום כזה או אחר ואני גם לא בטוחה את מי זה יעניין מה שיש לי להגיד. בכל מקרה אנסה ולו רק בשביל לפרוק מלבי את הכאב שיושב בו כבר זמן מה.
בעלי ואני התחתנו רק לפני שנה. הכרנו באוניברסיטה וכבר בשנה השנייה של הלימודים עברנו לגור יחד. ממש אחרי שהתחתנו עברנו לגור בחו"ל, כחלק מהחלום המשותף שהיה לנו וכדי ליישם את מה שלמדנו באוניברסיטה.
השנה הזאת היתה לא קלה. אנחנו רחוקים ממשפחה ומחברים, די מבודדים פה ובסופו של דבר יש לנו רק אחד את השנייה. אני מציינת את זה כי אני משערת שיש לזה קשר להתפתחות הענינים בינינו. אולי קל לי יותר להאמין שאם היינו בארץ, המצב היה שונה.
בכל מקרה, למרות עליות וירידות, ריבים גדולים והרבה עצב ומרמור, הצלחנו להמשיך הלאה, מתוך אמונה באהבה שלנו וברצון להיות יחד. אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר למתוח את החבל. בשבועיים האחרונים בעלי החליט שנמאס לו לחיות כך. זה התחיל מויכוח קטנטן וחסר משמעות והפך להיות סיום היחסים בינינו. הוא לא מאמין שיש דרך שבה נוכל לתקן את הבעיות הרבות שיש בינינו ובכלל פתאום הוא טוען שהוא לא בנוי לזוגיות ושהוא רוצה להיות לבד.
בימים האחרונים אני כל הזמן מנסה לדבר איתו, לגרום לו לחזור למחשבה הגיונית, אבל זה כאילו שאין עם מי לדבר. הבנאדם החליט החלטה ויהי מה. אממה, למרות שהוא החליט שאין מצב שאנחנו יכולים להיות יחד ושחייבים לגמור את זה, הוא פשוט לא מוכן לעשות את הצעד הזה וללכת. אחרי שהצלחתי כבר להרגע מההסטריה ואני כבר פחות מרגישה שהאדמה קורסת מתחת לרגליי, אמרתי לו שאני מקבלת את ההחלטה שלו, אם זה באמת מה שהוא רוצה אז שבבקשה יעמוד בהחלטתו ויעזוב. התגובה שלו היא שלא צריך להיות קיצוניים ואנחנו יכולים לעבור את זה ביחד... אתם מבינים את זה? רק לי זה נשמע אבסורד?? מאחר ואנחנו בחו"ל ואין לנו לאן ללכת, הימים עוברים ואנחנו שנינו נשארים פה באותה הדירה, לא מתקשרים ולא מתקדמים. אני נשברת כל יום מחדש, מאחר שההמצאות שלו פה לידי נותנת לי תקווה שהוא עדיין רוצה והוא מתנהג כאילו כלום לא קרה והחיים שלו ממשיכים כרגיל.
אני חייבת עצה! מה לעשות? אני לא רוצה לקום וללכת בעצמי. החיים שלי פה טובים, יש לי עבודה שאני אוהבת ואני לא רוצה לחזור לארץ רק בגלל שהוא החליט לשנות את הכל.
שלום לכולם, אף פעם לא השתתפתי בפורום כזה או אחר ואני גם לא בטוחה את מי זה יעניין מה שיש לי להגיד. בכל מקרה אנסה ולו רק בשביל לפרוק מלבי את הכאב שיושב בו כבר זמן מה.
בעלי ואני התחתנו רק לפני שנה. הכרנו באוניברסיטה וכבר בשנה השנייה של הלימודים עברנו לגור יחד. ממש אחרי שהתחתנו עברנו לגור בחו"ל, כחלק מהחלום המשותף שהיה לנו וכדי ליישם את מה שלמדנו באוניברסיטה.
השנה הזאת היתה לא קלה. אנחנו רחוקים ממשפחה ומחברים, די מבודדים פה ובסופו של דבר יש לנו רק אחד את השנייה. אני מציינת את זה כי אני משערת שיש לזה קשר להתפתחות הענינים בינינו. אולי קל לי יותר להאמין שאם היינו בארץ, המצב היה שונה.
בכל מקרה, למרות עליות וירידות, ריבים גדולים והרבה עצב ומרמור, הצלחנו להמשיך הלאה, מתוך אמונה באהבה שלנו וברצון להיות יחד. אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר למתוח את החבל. בשבועיים האחרונים בעלי החליט שנמאס לו לחיות כך. זה התחיל מויכוח קטנטן וחסר משמעות והפך להיות סיום היחסים בינינו. הוא לא מאמין שיש דרך שבה נוכל לתקן את הבעיות הרבות שיש בינינו ובכלל פתאום הוא טוען שהוא לא בנוי לזוגיות ושהוא רוצה להיות לבד.
בימים האחרונים אני כל הזמן מנסה לדבר איתו, לגרום לו לחזור למחשבה הגיונית, אבל זה כאילו שאין עם מי לדבר. הבנאדם החליט החלטה ויהי מה. אממה, למרות שהוא החליט שאין מצב שאנחנו יכולים להיות יחד ושחייבים לגמור את זה, הוא פשוט לא מוכן לעשות את הצעד הזה וללכת. אחרי שהצלחתי כבר להרגע מההסטריה ואני כבר פחות מרגישה שהאדמה קורסת מתחת לרגליי, אמרתי לו שאני מקבלת את ההחלטה שלו, אם זה באמת מה שהוא רוצה אז שבבקשה יעמוד בהחלטתו ויעזוב. התגובה שלו היא שלא צריך להיות קיצוניים ואנחנו יכולים לעבור את זה ביחד... אתם מבינים את זה? רק לי זה נשמע אבסורד?? מאחר ואנחנו בחו"ל ואין לנו לאן ללכת, הימים עוברים ואנחנו שנינו נשארים פה באותה הדירה, לא מתקשרים ולא מתקדמים. אני נשברת כל יום מחדש, מאחר שההמצאות שלו פה לידי נותנת לי תקווה שהוא עדיין רוצה והוא מתנהג כאילו כלום לא קרה והחיים שלו ממשיכים כרגיל.
אני חייבת עצה! מה לעשות? אני לא רוצה לקום וללכת בעצמי. החיים שלי פה טובים, יש לי עבודה שאני אוהבת ואני לא רוצה לחזור לארץ רק בגלל שהוא החליט לשנות את הכל.
