פירוז חד-צדדי
לסטטוס קוו יש כוח, להסכמים יש תוקף, אבל להסברה נחוצים טיעונים משכנעים דוד נבון כמה אירועים הזכירו לנו לאחרונה שפירוז הוא עניין אוטופי במקצת בסביבה שאיננה בדיוק מונאקו. מה זה אומר על העתיד? כשתהיה לפלסטינים מדינה, מתריע הימין, יגיעו אליה ספינות הנשק דרך השער הראשי. זו תהיה הפרה בוטה של סעיף הפירוז בהסכם ותהיה לנו הזכות המלאה להגיב, משיב השמאל. כבר ראינו עד כמה פשוט להגיב ועד כמה אתם נחושים לעשות זאת, כך הימין, אבל מי בכלל אמר שההסכם יכלול סעיף פירוז? לכאורה יש קונסנזוס שלא יקום ולא יהיה הסכם בלי סעיף כזה. אלא שכבר למדנו כי כאשר הצדדים לסכסוך מתעקשים, העולם מתנדב לייעץ. על פי מידת הדאגה שכילה לפני כשבועיים לנוכח האפשרות שתל אביב תוצג בטווח קטיושות, מותר לחשוש שנקיי הדעת בבריסל, לדוגמה, יאמרו משהו כזה: בעצמכם הסכמתם שהפלסטינים הם עם שמולדתו היחידה היא מערב הירדן, ושזכותם עליה כזכותכם. אם כן, דרושה סימטריה. מכל מקום, אם פירוז חד צדדי אינו נראה לפלסטינים, תצטרכו ללכת לקראתם. כמה ידוענים ברי לבב אצלנו יהנהנו בהתלהבות. היתר, מן הסתם, יזעקו: הכיצד? עוד מחדל הסברתי. במרוץ אחר אשמים סביר שיפקד מקומו של האשם האמיתי – שאננותנו שהרגיעה אותנו: יהיה בסדר. צדקתנו הבסיסית כמעט מובנת מאליה. וגם אם לא, הלא היום כבר יש עובדות מוגמרות, ובכלל, אנחנו מעצמה צבאית. כשאנחנו אומרים שלא בא בחשבון, זה לא בא בחשבון. ברגע האמת אולי יתברר לנו קצת במאוחר, שאמנם לסטטוס קוו יש כוח, להסכמים יש תוקף, אבל להסברה נחוצים טיעונים משכנעים, ואותם מסמסנו במו ידינו. היו ימים שנהגנו לומר כי עם נרדף זכאי להגדרה עצמית במולדתו, ומפני זכות זו נסוגה תביעתם המדינית של יושביה האחרים אם הם בני עם שמולדתו נרחבת יותר. באותם ימים אף נהגנו לספר לכל מי שלא ידע כי לפני 80 שנה כבר נעשתה כאן חלוקה; כי מאז נטושה המריבה רק על אותו חלק במערב הירדן שיועד לנו; כי לפני אותה חלוקה ואף שנים אחריה איש לא חשב שיש הבדל בין ערביי שתי הגדות העושה את תושבי מערב הירדן לעם נפרד; כי רוב תושבי הירדן מוצאם במערב הירדן, ולכן ירדן היא מדינה פלסטינית והמחלוקת היא על היתרה המגיעה לפלסטינים שממערב לירדן; וכי איננו חייבים איפוא בשום ויתורים לטובתם המסכנים את קיומנו. נרטיב חד-צדדי? לאו דווקא. ספרי הלימוד הפלסטינים החדשים (כמתואר בסקירתו של גרד נורדברוך באתר האינטרנט של ממר"י), מלמדים שאין מחיצות טבעיות בין תושבי ארצות ערב, ושהעם הפלסטיני שואף לאחדות על-ערבית במולדת הגדולה המוגדרת לפי המשורר הסורי אל-בארודי "מדמשק לבגדד, מנג´ד לתימן, מצרים וטטואן". כל היתר הוא רק גיאוגרפיה שנקבעה בהחלטת חבר הלאומים והיסטוריה שהחלה בכיבושיו של הגנרל אלנבי. זה כמה עשורים חדלנו להשמיע את האמת הזאת: נדמה היה שהפיוס עם הערבים יתקרב אם נוותר על חלקה, הערכנו שמטעמים דיפלומטיים מוטב שלא להדגישה, ובכלל, לחזור עליה זה OUT. אך מגרף האהדה כלפינו בעולם כדאי ללמוד: אם לא נצעק את הצדק שלנו, הפלסטינים יצעקו את שלהם כל הדרך לצבא מצויד של מדינה ריבונית לכל דבר. לא נעים? החלופה – חזרה על "לא יעלה על הדעת". בלתי מנומק – פחות סימפטית.
לסטטוס קוו יש כוח, להסכמים יש תוקף, אבל להסברה נחוצים טיעונים משכנעים דוד נבון כמה אירועים הזכירו לנו לאחרונה שפירוז הוא עניין אוטופי במקצת בסביבה שאיננה בדיוק מונאקו. מה זה אומר על העתיד? כשתהיה לפלסטינים מדינה, מתריע הימין, יגיעו אליה ספינות הנשק דרך השער הראשי. זו תהיה הפרה בוטה של סעיף הפירוז בהסכם ותהיה לנו הזכות המלאה להגיב, משיב השמאל. כבר ראינו עד כמה פשוט להגיב ועד כמה אתם נחושים לעשות זאת, כך הימין, אבל מי בכלל אמר שההסכם יכלול סעיף פירוז? לכאורה יש קונסנזוס שלא יקום ולא יהיה הסכם בלי סעיף כזה. אלא שכבר למדנו כי כאשר הצדדים לסכסוך מתעקשים, העולם מתנדב לייעץ. על פי מידת הדאגה שכילה לפני כשבועיים לנוכח האפשרות שתל אביב תוצג בטווח קטיושות, מותר לחשוש שנקיי הדעת בבריסל, לדוגמה, יאמרו משהו כזה: בעצמכם הסכמתם שהפלסטינים הם עם שמולדתו היחידה היא מערב הירדן, ושזכותם עליה כזכותכם. אם כן, דרושה סימטריה. מכל מקום, אם פירוז חד צדדי אינו נראה לפלסטינים, תצטרכו ללכת לקראתם. כמה ידוענים ברי לבב אצלנו יהנהנו בהתלהבות. היתר, מן הסתם, יזעקו: הכיצד? עוד מחדל הסברתי. במרוץ אחר אשמים סביר שיפקד מקומו של האשם האמיתי – שאננותנו שהרגיעה אותנו: יהיה בסדר. צדקתנו הבסיסית כמעט מובנת מאליה. וגם אם לא, הלא היום כבר יש עובדות מוגמרות, ובכלל, אנחנו מעצמה צבאית. כשאנחנו אומרים שלא בא בחשבון, זה לא בא בחשבון. ברגע האמת אולי יתברר לנו קצת במאוחר, שאמנם לסטטוס קוו יש כוח, להסכמים יש תוקף, אבל להסברה נחוצים טיעונים משכנעים, ואותם מסמסנו במו ידינו. היו ימים שנהגנו לומר כי עם נרדף זכאי להגדרה עצמית במולדתו, ומפני זכות זו נסוגה תביעתם המדינית של יושביה האחרים אם הם בני עם שמולדתו נרחבת יותר. באותם ימים אף נהגנו לספר לכל מי שלא ידע כי לפני 80 שנה כבר נעשתה כאן חלוקה; כי מאז נטושה המריבה רק על אותו חלק במערב הירדן שיועד לנו; כי לפני אותה חלוקה ואף שנים אחריה איש לא חשב שיש הבדל בין ערביי שתי הגדות העושה את תושבי מערב הירדן לעם נפרד; כי רוב תושבי הירדן מוצאם במערב הירדן, ולכן ירדן היא מדינה פלסטינית והמחלוקת היא על היתרה המגיעה לפלסטינים שממערב לירדן; וכי איננו חייבים איפוא בשום ויתורים לטובתם המסכנים את קיומנו. נרטיב חד-צדדי? לאו דווקא. ספרי הלימוד הפלסטינים החדשים (כמתואר בסקירתו של גרד נורדברוך באתר האינטרנט של ממר"י), מלמדים שאין מחיצות טבעיות בין תושבי ארצות ערב, ושהעם הפלסטיני שואף לאחדות על-ערבית במולדת הגדולה המוגדרת לפי המשורר הסורי אל-בארודי "מדמשק לבגדד, מנג´ד לתימן, מצרים וטטואן". כל היתר הוא רק גיאוגרפיה שנקבעה בהחלטת חבר הלאומים והיסטוריה שהחלה בכיבושיו של הגנרל אלנבי. זה כמה עשורים חדלנו להשמיע את האמת הזאת: נדמה היה שהפיוס עם הערבים יתקרב אם נוותר על חלקה, הערכנו שמטעמים דיפלומטיים מוטב שלא להדגישה, ובכלל, לחזור עליה זה OUT. אך מגרף האהדה כלפינו בעולם כדאי ללמוד: אם לא נצעק את הצדק שלנו, הפלסטינים יצעקו את שלהם כל הדרך לצבא מצויד של מדינה ריבונית לכל דבר. לא נעים? החלופה – חזרה על "לא יעלה על הדעת". בלתי מנומק – פחות סימפטית.