rukia chan
New member
פיק ^.^
טוב, חברים יקרים, כתבתי פיק. נא לא לסקול, זה הראשון שלי (למרות שכבר כתבתי דברים שהם לא פיקים, אבל זה לא קשור.) שם: החוזה. פאנדום: טסובאסה קרוניקל. דירוג: G שיפ: סאקורה/שאורן זה היה סופו של יום בחורבות של ארץ קלאו, ויום המחרת… הוא היה ייחודי בשני דברים. הראשון הציף אותו באושר עילאי, אולם כשנזכר בשני לבו נתמלא בעצב כמוהו לא יתואר במילים. הוא שכב באוהל שלו בלא מעש והזיכרונות שבו ועלו בראשו, לא נותנים לו מנוח. הוא האמין שעשה את הדבר הנכון, ואולם המחשבה על מה שיקרה לה לאחר מכן… הוא היה לבדו באוהל ולכן הרשה לעצמו ללחוש לחלל האוויר, קולו כמעט ולא נשמע מבעד לזמזום היתושים והצרצרים "מחר. מחר אני חוזר." פניה היפים וחיוכה החם נראו בעיני רוחו ואושר קל הציף אותו לשבריר שנייה. הוא נעלם מיד כשהמחשבה הנוראית הציפה את כל גופו, פוגעת בכל שריר ועצם, מכאיבה. הוא ניסה ללחוש גם את זאת לחלל האוויר כמשלים עם גורלו, אולם קולו לא נענה לו. הוא עצם את עיניו וידע – גם הלילה שנתו תהיה טרופה. בעודו מהלך ברחובות העיר כשתיקו על גבו והעייפות ניכרת בפניו החיוורות ועיניו האדומות, הוא ניחש את אשר עומד לקרות. הוא הגיע לביתו, פתח את הדלת ובירך לשלום את אביו המנוח "חזרתי, אוטו-סאן," ואז הוסיף ללא קול "בפעם האחרונה." וכפי שצפה, מיד נכנסה בדלת זו היקרה לו מכל והאירה את הבית בחיוכיה מלאי האושר, מחבקת אותו. "חזרת, שאורן. ברוך שובך הביתה." היא אמרה בקול מתוק. הוא אילץ חיוך אל פניו ואמר "טוב לחזור, סאקורה-הימה." "קאיגו," אמרה בקול נוזף "ביקשתי ממך לא להשתמש בקאיגו." והוא רק חייך ושתק. לאחר שטיילו מעט ברחבי העיר, הראתה לו סאקורה את הגן בפאתי העיר שמצאה לא מזמן, כששוטטה שוב בהתחמקויות משומרי הארמון ששלח אחריה אחיה הגדול. זה היה גן מרהיב ביופיו, וניכר עליו שצמח ללא טיפול במשך זמן מה. אולי זה מה שהיא כל כך אהבה בו. פרחים בשלל צבעים צמחו בכל מקום, עשבים שונים הופיעו ביניהם, שיחי ורדים צצו מכיוונים לא צפויים ובפינת הגן צמח עץ דובדבן אחד, וכמה פרחי סאקורה מקדימים כבר קישטו אותו בצבעם היפהפה. הם התיישבו תחת העץ, מחייכים זה לזו ומדברים על כל מה שקרה מאז נפגשו לאחרונה. ואז השתררה שתיקה, אך לא מן השתיקות המעיקות. הייתה זו שתיקה בין חברים משכבר הימים, שתיקה שאמרה הכל ללא מילים. הם הביטו זו בעיני זה, והיא נשענה עליו וידיהם נוגעות זו בזו. הם התקרבו זה לזו ולפני שהספיק לעצור את עצמו, שפתיהם נגעו זו בזו והתאחדו לנשיקה רכה ומתוקה. העיניים נעצמו ובמשך דקה ארוכה מערבולת של רגשות הציפה את שניהם, ורק שניהם היו היחידים בכל העולם. ועבורו, היא הייתה כל העולם. הם נפרדו זו מזה והמשיכו בשתיקה. אסור היה לו לעשות את זה. על אף שידע שעד מחר בצהריים שוב לא תזכור מי הוא, ידע גם שזיכרון כל שהוא, עמום ככל שיהיה, יישאר לה מן הערב הזה, וייסר אותה. וזה לא הגיע לה. הוא ידע שמחר מתקיים החוזה שעשה אתם, שזה בלתי נמנע. השבוע האחרון שלו הגיע לקצו, אך הוא לא היה עצוב. אני מאחל לך רק אושר… ואם ירצה האל, נשוב וניפגש באחד מן הימים. אני מצטער… על שאני עוזב אותך ככה. זאת אמר לה בלבו. הוא מעולם לא רצה להסתיר ממנה את האמת, אך הוא לא היה מסוגל להגיד לה. שאורן ידע שזה ישבור אותה אם יספר לה, ולכן החריש. הוא לא רצה לומר זאת… הוא לא רצה שהיא תדע שביקש שתשכח את קיומו כחלק מהחוזה, בו נכתב כי את חייו שלו… הוא נתן תמורת שלה. ביקורות בונות, תגובות והצעות לשיפור יתקבלו בברכה ^__^
טוב, חברים יקרים, כתבתי פיק. נא לא לסקול, זה הראשון שלי (למרות שכבר כתבתי דברים שהם לא פיקים, אבל זה לא קשור.) שם: החוזה. פאנדום: טסובאסה קרוניקל. דירוג: G שיפ: סאקורה/שאורן זה היה סופו של יום בחורבות של ארץ קלאו, ויום המחרת… הוא היה ייחודי בשני דברים. הראשון הציף אותו באושר עילאי, אולם כשנזכר בשני לבו נתמלא בעצב כמוהו לא יתואר במילים. הוא שכב באוהל שלו בלא מעש והזיכרונות שבו ועלו בראשו, לא נותנים לו מנוח. הוא האמין שעשה את הדבר הנכון, ואולם המחשבה על מה שיקרה לה לאחר מכן… הוא היה לבדו באוהל ולכן הרשה לעצמו ללחוש לחלל האוויר, קולו כמעט ולא נשמע מבעד לזמזום היתושים והצרצרים "מחר. מחר אני חוזר." פניה היפים וחיוכה החם נראו בעיני רוחו ואושר קל הציף אותו לשבריר שנייה. הוא נעלם מיד כשהמחשבה הנוראית הציפה את כל גופו, פוגעת בכל שריר ועצם, מכאיבה. הוא ניסה ללחוש גם את זאת לחלל האוויר כמשלים עם גורלו, אולם קולו לא נענה לו. הוא עצם את עיניו וידע – גם הלילה שנתו תהיה טרופה. בעודו מהלך ברחובות העיר כשתיקו על גבו והעייפות ניכרת בפניו החיוורות ועיניו האדומות, הוא ניחש את אשר עומד לקרות. הוא הגיע לביתו, פתח את הדלת ובירך לשלום את אביו המנוח "חזרתי, אוטו-סאן," ואז הוסיף ללא קול "בפעם האחרונה." וכפי שצפה, מיד נכנסה בדלת זו היקרה לו מכל והאירה את הבית בחיוכיה מלאי האושר, מחבקת אותו. "חזרת, שאורן. ברוך שובך הביתה." היא אמרה בקול מתוק. הוא אילץ חיוך אל פניו ואמר "טוב לחזור, סאקורה-הימה." "קאיגו," אמרה בקול נוזף "ביקשתי ממך לא להשתמש בקאיגו." והוא רק חייך ושתק. לאחר שטיילו מעט ברחבי העיר, הראתה לו סאקורה את הגן בפאתי העיר שמצאה לא מזמן, כששוטטה שוב בהתחמקויות משומרי הארמון ששלח אחריה אחיה הגדול. זה היה גן מרהיב ביופיו, וניכר עליו שצמח ללא טיפול במשך זמן מה. אולי זה מה שהיא כל כך אהבה בו. פרחים בשלל צבעים צמחו בכל מקום, עשבים שונים הופיעו ביניהם, שיחי ורדים צצו מכיוונים לא צפויים ובפינת הגן צמח עץ דובדבן אחד, וכמה פרחי סאקורה מקדימים כבר קישטו אותו בצבעם היפהפה. הם התיישבו תחת העץ, מחייכים זה לזו ומדברים על כל מה שקרה מאז נפגשו לאחרונה. ואז השתררה שתיקה, אך לא מן השתיקות המעיקות. הייתה זו שתיקה בין חברים משכבר הימים, שתיקה שאמרה הכל ללא מילים. הם הביטו זו בעיני זה, והיא נשענה עליו וידיהם נוגעות זו בזו. הם התקרבו זה לזו ולפני שהספיק לעצור את עצמו, שפתיהם נגעו זו בזו והתאחדו לנשיקה רכה ומתוקה. העיניים נעצמו ובמשך דקה ארוכה מערבולת של רגשות הציפה את שניהם, ורק שניהם היו היחידים בכל העולם. ועבורו, היא הייתה כל העולם. הם נפרדו זו מזה והמשיכו בשתיקה. אסור היה לו לעשות את זה. על אף שידע שעד מחר בצהריים שוב לא תזכור מי הוא, ידע גם שזיכרון כל שהוא, עמום ככל שיהיה, יישאר לה מן הערב הזה, וייסר אותה. וזה לא הגיע לה. הוא ידע שמחר מתקיים החוזה שעשה אתם, שזה בלתי נמנע. השבוע האחרון שלו הגיע לקצו, אך הוא לא היה עצוב. אני מאחל לך רק אושר… ואם ירצה האל, נשוב וניפגש באחד מן הימים. אני מצטער… על שאני עוזב אותך ככה. זאת אמר לה בלבו. הוא מעולם לא רצה להסתיר ממנה את האמת, אך הוא לא היה מסוגל להגיד לה. שאורן ידע שזה ישבור אותה אם יספר לה, ולכן החריש. הוא לא רצה לומר זאת… הוא לא רצה שהיא תדע שביקש שתשכח את קיומו כחלק מהחוזה, בו נכתב כי את חייו שלו… הוא נתן תמורת שלה. ביקורות בונות, תגובות והצעות לשיפור יתקבלו בברכה ^__^
הוו אבל זה מקסים. עברה לי צמרמורת. אני מניחה שכשיתחדשו שידורי טצ'ובאסה אני אבין יותר=]. תיתה