חלק 1
המרתפים הקודרים שבדרך כלל נתנו להארי הרגשה שמשהו רע עתיד לקרות, נראו כעת מאיימים ושחורים יותר מתמיד – כאילו צפו את גורלו האכזרי הממשמש ובא של הארי. הארי ירד בדממה במדרגות, מבין שהפעם הוא עבר את הגבול. אם הוא יסולק מבית-הספר, הרי ששבע שנים מחייו ירדו לטמיון ולימודים שהשקיע עליהם את שבע השנים היפות בחייו הוא יהרוס בגלל התפרצות אחת בשיעור של סנייפ. הוא המשיך לרדת במדרגות, מתפלא עד כמה נמוכים יכולים להיות המרתפים. הקירות משני צדדיו כבר השחירו מזמן ומדי פעם הוצב עליהם לפיד בוער שהאיר את הדרך. הארי הביט בשעונו, השעה הייתה כעת עשר וחמש דקות, הוא כבר איחר וידע שזה רק יחמיר את מצבו. הוא האיץ את הליכתו ומיהר לרדת במדרגות החלקלקות ונפל בעוצמה על אחת המדרגות. הוא הרגיש את קרסולו מפעם בכאב. הוא ישב על מדרגה אחת, מחזיק בקרסולו בעווית כאב. עשר ושש דקות, 'יופי, ממש יופי' הוא חשב לעצמו והתאמץ לקום ולהמשיך לרדת. לבסוף, אחרי משהו שנראה כמו דקה, ראה הארי אורות מהבהבים בקצה גרם המדרגות החשוך. הוא נכנס בשקט למרתף שבו לא היה מעולם, מביט בגועל על אקווריום גדול שניצב על אחד המדפים והכיל מים ירוקים שבהם שחו דברים מבחילים למראה. הוא המשיך לחקור את החדר כשלפתע שמע צליל חריקה של דלת. "אחרת, פוטר." הוא שמע את קולו החלקלק כמשי של סנייפ. "מצטער, נפלתי במדרגות..." הוא ניסה להצטדק בפני סנייפ והצביע על קרסולו הנפוח. "כמה מפתיע, הארי פוטר הגדול, נופל במדרגות." הוא אמר בקול מלגלג "שב, פוטר." הארי הביט סביבו מחפש היכן בדיוק סנייפ מצפה ממנו לשבת. בחדר לא היו רהיטים כלל, אלא רק שורות של מדפים עמוסים. "איפה לשבת?" שאל הארי "אדוני..." הוא הוסיף. "הארי פוטר הגדול לא יודע לזמן כיסא? חבל מאוד, פוטר. הייתי מוריד לך על זה עשרים נקודות אם הייתי המורה שלך ללחשים, אבל אני אוריד לך על זה רק חמש עשרה נקודות, כי אני המורה שלך לשיקויים. שב!" לגלג סנייפ וחייך ברשעות. הוא נופף בשרביטו בקלות וכיסא עץ נוקשה ולא נוח למראה הופיע במרכז החדר. הארי התיישב בו באיטיות לא מסיר את עיניו מסנייפ ומנסה לחשוב על הקשר בין יכולותיו לזמן כיסא ובין שיעור שיקויים. "אני מניח פוטר, שלולא היית הבן של אביך, כבר מזמן היית מסולק מבית הספר, גם הוא היה חביבו של דמבלדור והתייחס בזלזול לחוקים – אבל איכשהו תמיד התחמק מסילוק. מה הטעם להאמין שיש בך משהו מיוחד, אם אתה לא יודע לחתוך קליפת מירוונה?" הארי שתק למרות שהשתוקק להתפרץ בשטף של קללות עסיסיות במיוחד. "שרביט, פוטר." אמר סנייפ קולו נשמע הפעם חלק מתמיד. "מה?" אמר הארי מביט בסנייפ בהפתעה. "על מה אתה מפורסם בדיוק? אפילו הוראות פשוטות אתה לא מצליח לקלוט, את השרביט עכשיו!" הוא אמר הפעם בקול חזק יותר. הארי לא מיהר להוציא את שרביטו, הוא ידע שלהיות מול סנייפ כשהוא עצבני כל כך, בלי שרביט, זה כמו לקלל היפוגריף. "יותר מהר, פוטר. אין לי את כל הזמן בשבילך." אמר סנייפ כשידו של הארי כאילו לא רצתה לצאת מכיס גלימתו. הארי עדיין לא הוציא את שרביטו, אך מיהר לעשות זאת כשסנייפ שלף את שלו וכיוון אותו אל פרצופו של הארי. "אמרתי, יותר מהר, פוטר." חזר סנייפ בקושי פותח את פיו. הארי מיהר להגיש לסנייפ את שרביטו באי רצון מוחלט. "יופי. עכשיו, כפי שאתה יודע, פוטר. עברת את הגבול היום בשיעור שלי. נראה לי שכבר הבנת את זה לבד. גם אביך היה מתנהג ככה בדיוק. לא פעם שהיה מתחצף למורים וחומק מעונש בעזרת תחבולות ויותר מדי מזל. אבל אצלך זה שונה, אתה תקבל את המגיע לך על ההתחצפויות הבלתי נסבלות שלך! ". "אה באמת?" מלמל הארי בשקט והביט בתיעוב בסנייפ. בין אם שמע או לא, סנייפ כנראה החליט להתעלם מדבריו של הארי והמשיך בשלו. "אביך, היה לא יותר משחצן יהיר וקל דעת שנהג להעליב אפילו את חבריו. אני לא מתפלא שקשה לך לקלוט את זה, הרי לא הכרת אותו מעולם." סנייפ הסתובב להביט בהארי וחיוך מלא בוז מרוח על פניו. "גם אתה לא הכרת אותו!" התלהט הארי ולאחר שניה כשהבין כי בעצם הוא עומד חשוף וחסר הגנה, נטול לחסדיו של סנייפ – הוא החליט שעדיף שישתוק. הוא שינה את ההבעה הכועסת במידיות להבעה שבניגוד לרצונו שיוותה לו מראה מצער של מישהו הסובל מעצירות. "עשית בשכל – לפחות פעם אחת בחייך. עדיף שתשב בשקט ותיתן לי לנהל כאן את העניינים פוטר, לא כדאי לך להחמיר עם מצבך, הרי הוא חמור ממילא" אמר סנייפ בכעס עצור. אצבעותיו של הארי לפתו את מסעדי היד הדקיקים של כיסא העץ והרגיש אגלי זיעה מצטברים בכפות ידיו. "אין ספק שאתה הבן של אבא שלך, פוטר." אמר סנייפ. המשפט המוכר הדהד בראשו ולמרות ניסיונותיו הרבים הוא לא הצליח להחניק את הזיכרון של סיריוס מחייך אליו מגב ההיפוגריף ודמעה ראשונה נשרה על לחיו. "וזו לא מחמאה..." המשיך סנייפ. "בוכה, פוטר?" סנייפ הביט בפניו של הארי וחיוך ניצחון נמתח על פניו. "בלק לא שווה את הדמעות שלך, הוא היה בדיוק כמו אביך, אם לא גרוע ממנו, היה יותר מידי שחצן ולכולנו יותר טוב בלעדיו." "אתה לא תדבר ככה על סיריוס! שמעת? זהו שהוא הציג לראווה את התחתונים שלך לא אומר שהוא צריך היה למות!" הארי פלט עוד כמה קללות עסיסיות לכיוונו של סנייפ שעמד המום מול הארי אבל נראה כאילו הוא נהנה מהעניין. כשהארי סיים את דבריו סנייפ נפנף קלות בשרביטו והארי הוטח לכיסא בכזאת עוצמה שזרקה את הכיסא לקיר. איפשהו במעמקי ראשו צייץ קול קטן של חרטה על כך שהתפרץ כך על סנייפ בלי שרביט, אך הוא השתיק אותו, לסנייפ אין כל זכות לפתוח את הפה ככה על סיריוס ,זה לא משנה שאין לו שרביט, הוא פשוט יהרוג אותו בידים חשופות. סנייפ צעד בשקט לכיוונו של הארי והניח את ידיו על מסעדי הכיסא, מרחק של לא יותר מאצבע הפריד בין אפיהם. "בלק לא היה, אלא סתם עוד מטרד בעולם הקוסמים. וכפי שאמרתי – לכולנו טוב יותר בלעדיו." אמר סנייפ בארסיות. השתררה דממה קצרה, שבה הארי לא הסיר את מבטו מעיניו השחורות של סנייפ, תוהה האם גם נשמתו של סנייפ, אם בכלל יש לו כזאת, שחורה כמו עיניו ושיערו השמנוני. סנייפ התרחק מהכיסא, מביט בהארי כאילו חושב מה לעשות איתו. הוא הניף בשרביטו ושולחן דקיק הופיע מול הארי. על השולחן היו גליונות קלף, עט נוצה וקסת דיו. 'לכתוב סיכום?' חשב הארי בהפתעה 'מה פתאום?'. "אני לא מתכוון לכתוב שום סיכום." אמר הארי בהחלטיות. "כנראה שכחת, פוטר. שאתה נמצא בבית ספר. אתה התלמיד ואני המורה. אז אני ממליץ לך להיות בשקט. אני זה שמחליט מה תעשה ומה לא, ברור?" אמר סנייפ והביט בהארי. נראה היה שהוא משקיע מאמצים רבים כדי לא להתנפל על הארי ולחנוק אותו למוות. הארי לא ענה, הוא חשב שזה רק יחמיר את המצב החמור ממילא, אבל בתוך ראשו כבר התגלגלה הנקמה שתבוא בסוף הלימודים. "יופי." אמר סנייפ בסיפוק כשהארי לא ענה. הוא ניגש לאחד המדפים הרחוקים במרתף וחיטט שם בקופסת עץ ענקית ועתיקה למראה. במשך כמה דקות, נשמעו רק פצפוצי הלהבות בלפידים הבודדים שנתלו על קירות המרתף. הארי תהה מה בדיוק מחפש סנייפ. דאגה החלה לכרסם בבטנו כשבדמיונו רצות אותן תמונות מזוויעות של אנשים אומללים שסנייפ הציג להם בגאווה מסוימת היום בשיעור ותהה האם הוא עצמו יזכה לגורל דומה לשלהם.
-D
