יודע ביודעין
New member
פיסת הגיג והרהור...
סתם יום של חול, והחופש כבר בפתח דופק על דלתנו, והתחושה היא של סוד נעלם שמיד יפציע ויעלה. כאילו התקופה צופנת בחובה עולמות חדשים לגלות, ומרחבים אחרים אליהם צריך להגיע. המחשבות מרחפות להן בין תכנון למשנהו, ונותנות דרור לחיים. בתוך המולת הזמן, לפתע נעצר הכל, ומזמין בחיבוק חם את כל החפץ לפסוע ולהיכנס אל מרחביו האינסופיים. החופש הזה... עצם המלה מעוררת בלב זכרונות של שדות זהב לאור שמש דועכת במרום. ומעיינות מפכים, והרים גבוהים ואנשים שפגשנו, ואנשים שנפגוש, וגם כאלו שהדרך לא תצליב עוד בינינו. כאלו שהזיכרונות מהם, הם בבחינת 'שוב לבלי שוב'; הזכרונות שבים ומדפקים על דפנות הלב, אך האדם עצמו לעתים נמצא מרחק פרסאות רב ממקומנו אנו.. אך כל זאת לטרדות העבר נניח וכעת, בזמנים שכאלו, בהם הלב מחשב להתפקע מרוב אושר וחפץ אך במרחב הצלול של הכרת הזולת, נעמול רק למען הרגע הזה ונחלום.. ונחשוב כאילו כל יום חדש שמגיע, הוא היום היחידי, אותו יש לנצל עד בלי די. וכי אפשר אחרת? היאך זה אוכל שלא לנדוד עם כל הלך מזדמן לפינות נשכחות, או לכל מקום אליו יוליך היום? זרימה לרוחב ודאי תהיה הסיסמה השגורה בימים הקרבים ובאים. ימים של זמנים מתחדשים ללא הרף, של הגשמת חלומות נושנים, של פריצת גבולות חדשים והרחבת הגבולות הקיימים עד אין קץ. צריך לומר בעצם, שזהו עיקרו של חופש זה, ומהותו. חופש המחשבה, הדרור לחלום, ובעקבות כך, ורק בעקבות כך, גם הדרור למעש. שהרי אין אלו דברים שנבצר ממנו לעשותם בשאר ימות השנה, כי אם נבצר ממנו לחולמם, וכעת ניתנת בידנו הזדמנות נדירה זו לחוות את עצם הקיום. עלינו לקפוץ על העגלה לבל נשאר מאחור,לשוב אל ביתנו פנימה, זה השוכן בלב, להקשיב שוב לצלילי הנשמה המתנגנים באור של סוף יום, ולזמר עמם עד כלות הדרך.
סתם יום של חול, והחופש כבר בפתח דופק על דלתנו, והתחושה היא של סוד נעלם שמיד יפציע ויעלה. כאילו התקופה צופנת בחובה עולמות חדשים לגלות, ומרחבים אחרים אליהם צריך להגיע. המחשבות מרחפות להן בין תכנון למשנהו, ונותנות דרור לחיים. בתוך המולת הזמן, לפתע נעצר הכל, ומזמין בחיבוק חם את כל החפץ לפסוע ולהיכנס אל מרחביו האינסופיים. החופש הזה... עצם המלה מעוררת בלב זכרונות של שדות זהב לאור שמש דועכת במרום. ומעיינות מפכים, והרים גבוהים ואנשים שפגשנו, ואנשים שנפגוש, וגם כאלו שהדרך לא תצליב עוד בינינו. כאלו שהזיכרונות מהם, הם בבחינת 'שוב לבלי שוב'; הזכרונות שבים ומדפקים על דפנות הלב, אך האדם עצמו לעתים נמצא מרחק פרסאות רב ממקומנו אנו.. אך כל זאת לטרדות העבר נניח וכעת, בזמנים שכאלו, בהם הלב מחשב להתפקע מרוב אושר וחפץ אך במרחב הצלול של הכרת הזולת, נעמול רק למען הרגע הזה ונחלום.. ונחשוב כאילו כל יום חדש שמגיע, הוא היום היחידי, אותו יש לנצל עד בלי די. וכי אפשר אחרת? היאך זה אוכל שלא לנדוד עם כל הלך מזדמן לפינות נשכחות, או לכל מקום אליו יוליך היום? זרימה לרוחב ודאי תהיה הסיסמה השגורה בימים הקרבים ובאים. ימים של זמנים מתחדשים ללא הרף, של הגשמת חלומות נושנים, של פריצת גבולות חדשים והרחבת הגבולות הקיימים עד אין קץ. צריך לומר בעצם, שזהו עיקרו של חופש זה, ומהותו. חופש המחשבה, הדרור לחלום, ובעקבות כך, ורק בעקבות כך, גם הדרור למעש. שהרי אין אלו דברים שנבצר ממנו לעשותם בשאר ימות השנה, כי אם נבצר ממנו לחולמם, וכעת ניתנת בידנו הזדמנות נדירה זו לחוות את עצם הקיום. עלינו לקפוץ על העגלה לבל נשאר מאחור,לשוב אל ביתנו פנימה, זה השוכן בלב, להקשיב שוב לצלילי הנשמה המתנגנים באור של סוף יום, ולזמר עמם עד כלות הדרך.