I will love you, baby, ALWAYS
שלום לכל הקוראים והכותבים אני רוצה קודם לברך את מור שהצטרפה לצוות הכותבות שלנו, מה שרק מחזק את האחיזה של הפינה בפורום. אני מקווה שעם הזמן יצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים, כי אני יודעת שאתם- אי שם- קוראים את זה. אז אני לא אומר עוד, מקווה שתהנו ************************************************************************************************************ ישבתי על הספה, מול התמונה. נו, את יודעת, מול התמונה שרואים אותי ואותך בפלורידה? כשהתעקשת שאנחנו חייבים לצאת לחופשה או שתשתגעי. לא, לא השתגעת, פשוט הכרת אותי טוב מידי. אני כותב עכשיו, ומצרף למכתב כמה בגדים שלך, אלה שאני יודע שלא תוכלי לחיות בלעדיהם. אבל אם כל אחד יקבל את מה שהוא לא יכול לחיות בלעדיו, למה אני לא יכול לקבל אותך? הו, כן, זאת הייתה הטעות שלי, ומגיע לי להיענש, אבל אנחנו לא יכולים לדבר על זה כמו שנהגנו פעם לדבר? אם את שואלת אותי איך נהגנו לדבר, הרי לא סיפרתי לך כלום, רק תדעי שסיפרתי לך יותר משסיפרתי לכל בן אדם חי אחר. האם זה לא נחשב? את בטח זוכרת איך בפלורידה ניגשה אלייך קבוצת מעריצות שלא זיהתה אותי בכלל. זה הצחיק אותך אחר כך, אמרת לי שבדרך כלל בנות מסתכלות עלייך כאילו הן רוצות להרוג אותך, ואני אמרתי לך שאני לא אתן לאף אחד להרוג אותך. אולי נכשלתי בזה, כי כנראה ניסיתי להרוג אותך בעצמי, ואם לא אותך, אז את הדבר השלישי הכי יקר לי בעולם, הקשר שלנו. כתבתי שיר היום, אולי תרצי לשמוע? אני יודע שאמרת לי שאת לא רוצה לשמוע את הקול שלי יותר, כי כל פעם את גם שומעת אותי איתה.... אבל השיר הזה הוא עלייך, אין שם אף אחת אחרת, לא יכולה להיות עוד מישהי בקשר שלנו, זאת רק את, וזה רק אני. האם את צריכה שאני שוב אומר לך שאני אוהב אותך לתמיד? שאני תמיד אהיה לצידך? אני יודע שעד שאני אמות אני אסבול מהדבר הנורא שעשיתי, ואני יודע שאת תמיד תתהי האם עשיתי את זה כי לא הספקת בשבילי. לא, את לא רק שהספקת, היית יותר מידי, אבל בצורה טובה. ישבתי מקודם על הספה בחדר תמונות, כל כך הרבה תמונות שלי ושלך בכל מקום בעולם שרק חלמת עליהם. מה יקרה לתמונות האלה עכשיו? התמונות שמנציחות רגעים מאושרים, כשאת זורחת מצחוק לעבר המצלמה, תמונות שגרמו לנו אחר כך לבכות, לבכות ביחד........ וכן, בצד השמאלי העליון, במקום הכי חשוב, אבל את יודעת, את שמת אותה, התמונה שמנציחה את היום שגרם לך לעזוב. מה לא הייתי נותן עכשיו כדי להעביר את האצבעות שלי בשיער שלך? לגעת בשפתיים שלך? להחזיק אותך קרובה אליי? זה מצחיק, נכון? הייתי צריך לחשוב על כל זה לפני זה. אני אומר את זה לעצמי כל יום עכשיו, ואני מבלה בחדר תמונות יותר ויותר זמן, בלי הגיטרה שלי. למרות שאמרת ששום דבר לא יצליח להפריד אותי מהגיטרה שלי, את הצלחת! את עד כדי כך חשובה לי, יותר מכל דבר בעולם. אז למה עשיתי את זה? למה? אני לא יודע, הלוואי שידעתי, הלוואי שהייתי יכול לשאול את עצמי ולענות בשיא הכנות מה גרם לי לראות את האישה האחרת, האישה שהקשר שלך איתה היה רק משני לקשר שלך איתי, ולראות יותר מידידות בלבד. אבל כשהיא משכה אותי אליה, החזיקה אותי קרוב, כשהיא אמרה את כל המילים הנכונות שאני רק רציתי לשמוע באותו רגע, חלק בראש שלי רצה שאני אתעורר ואגלה שזאת היית את, ושהמילים האלה היו שלך... מילים שידעת להגיד, אבל כבר לא רצית. האם זאת הסיבה? האם הקשר שלנו פשוט דעך כמו שקורה לכל כך הרבה זוגות? אני לא מפחד מהפרידה עצמה, אנשים רבים עברו את זה, אני מפחד מהבית הריק, והבדידות שהוא ייצג. אבל את תחזרי אליי, נכון? את תביני שמה שקרה קרה, ואני לא יכול להצטער יותר, בחיים לא הרגשתי ריקנות כל כך גדולה. זה לא עונש מספיק? מה יהיה מספיק? תנסי להבין שאני לא האל שרצית שאני אהיה, עשיתי טעות, אני רק בן אדם. אולי שום דבר שאני אגיד לא ישכנע אותך. ובעצם, זאת רק ההחלטה שלך. אני תמיד כאן, בשבילך, מחכה שתחזרי אליי. אבל בייבי, אם תתני לי רק עוד הזדמנות אחת אני מבטיח להיות הבעל הכי טוב שאי פעם חלמת, אני אקדיש את חיי בשביל לרצות אותך, אפילו על חשבון המוזיקה שלי. ואם את מכירה אותי באמת, מכירה אותי כמו שאת חושבת, את בוודאי מבינה את משמעות ההבטחה הזאת, הבטחה שלא נתתי לאיש מלבדך, וכנראה לא אתן לאף אחד אחר. אני אורז עם המכתב כמה תמונות מהחדר זיכרונות, כמה מכתבים שכתבתי לך במהלך השנים, וכמה ציורים של הבת שלנו. האם תחזרי ותשימי אותם שוב בשידה ליד המיטה שלך, ותגידי לי "אתה יודע שהיום כמעט דרכתי על אחת הגיטרות שלך?" אני כרגיל אחייך אלייך ואומר "ספרי לי משהו חדש" ואת תחייכי ואולי תגידי לי, רק עוד פעם אחת "אתה יודע כמה שאני אוהבת אותך?". ריצ'ארד סטפן סמבורה
