פינת אור - סיעור מוחות אופטימי

[נועם@בת]

בהתחל החשבתי שלא אמצא חמישה דברים

אבל אחר הצטרכתי לנפות כדי לכתוב את הכי חשובים.

הדבר הכי טוב שקרה לי זה כמובן הפורום הזה. ניהול הפורום הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. הניהול הוציא ממני את הצדדים הכי יפים טובים ורגישים שלי. אחרי שהם יצאו כאן בפורום הם יצאו גם בחיים שלי. מי שחושב שככה נולדתי שילך לשאול את החברים שלי מימי הצ'טים הפרועים, הרי ליפול למקלדת המושחזת שלי היה כמו ליפול לגוב האריות

.

דרך הפורום הכרתי חברים וחברות שלא הייתי מכירה בחיים, והם הפכו לחלק מאוד משמעותי בחיים שלי. למרות שרובם נושאים בעול הקשר כי לי יש תירוץ של טלפובית.

בהשפעת ההורמונים נוצרה אצלי פגיעה משמעותית בריכוז ובזכרון. זאת היתה התופעה הכי קשה מבחינתי, עד שהבנתי שסוף סוף משהו חיצוני מוריד לי את השליטה של השכל, ההבנה והשיפוט ומשאיר אותי רק עם הלב, הרכות והחמלה. תאמינו או לא אבל גם אלה הם כלים שאפשר להשתמש בהם כלי לחיות.

בגלל תופעות הלואי הגעתי לפני כמה שנים לטיפול הומאופתי שעזר לי לעשות שינויים די משמעותיים בעצמי. שינויי שהתחילו אז וממשיכים היום תוך כדי לימודי ההילינג שלי. איכשהו היה לי מזל לקחת את החסרונות ולעשות מהם מנוף ליתרונות, אני רואה את עצמי בת מזל לחוות את זה. נועם

 

[רומי 007]

תרשו לי גם?

אני כבר אחרי הטיפולים אבל אני מרגישה שהשאלה רלוונטית גם לגבי אפילו עד עצם היום הזה (פעם מטופלת כנראה תמיד מטופלת, לפחות מבחינת הSTATE OF MIND והשפעת הטיפולים אינה רגעית, זו חויה שמלווה ותלווה אותנו כל החיים, גם במובן החיובי): 1. שנות הטיפולים היו מלאות במורדות ועליות במצב הרוח שלי וזה השפיע מאוד על הזוגיות. איכשהו המעבר לIVF הוריד הרבה לחץ וחזרנו להיות כמו שהיינו ומחוזקים יותר זה עם זו. 2. הכרתי כמה בנות שאין סיכוי שהייתי מכירה אותן קודם לכן - בגילאים שונים משלי, מרקע אחר משלי, מעבודות שונות משלי - נהיינו חברות בלב ובנפש וכל זה לא היה קורה אלמלא הטפולים. 3. במהלך שנות הטיפולים, בכל פעם שהייתי מוצאת את עצמי על הקרשים (כשלון טפול "גדול" - כלומר, כזה שהתקוות בגינו היו גדולות במיוחד, הפלה, הריון חוץ רחמי וכיד הדמיון הטובה עליכן) הייתי "משתקמת" באמצעות פעולות יזומות למען הזולת. זה התחיל מהתרמה ספונטנית שעשיתי ושהחזירה אותי לשיגרה והפך להתמכרות. ככה בשנים האחרונות הרמתי למעלה מ15 התרמות גדולות עבור גופים גדולים וקטנים. היה בזה המון סיפוק, גיליתי את יכולת ההפקה הרדומה שלי והתרפאתי באופן זמני מהכאבים שלי על ידי נתינה לאחרים. גיליתי את היכולת לגייס כוחות ואנרגיה במקום שבו כמעט שקעתי לתוך עצמי. 4. בשנים האלה התבגרתי מהר יותר. הכל קרה גם סביב גיל 30 לפני ואחרי כך שלא ברור אם זה מהטיפולים או לא, אבל בשנים האלה עברתי התבגרות מהירה. התחלתי להסתכל אחרת על הורי ועל הסביבה הקרובה שלי בכלל. למדתי מי החברים שלי ומי לא (כן, כל אלה שנטשו בתקופת הטפולים נמחקו מספר הטלפונים שלי לבלי שוב), העבודה כבר לא נראית לי העיקר בחיים. 5. תוך כדי הטפולים וגם לאחריהם הגעתי להבנה שאני לא רוצה להסתיר אותם. שאני גאה בהם. אני חושבת בלי מרכאות שכל אחת שנמצאת כאן ועוברת את מה שעוברת בדרכה לילד משלה היא גיבורה. אפילו שבשנים האחרונות לא כיככבתי מבחינה מקצועית אני מסתובבת עם תחושה פנימית שמגיע לי פרס ישראל על מה שהייתי מוכנה לעבור ועל מה שעברתי. תחושת הגאווה הזו מחזקת אותי ותורמת להערכה העצמית שלי (כמובן שזה לא מוג הדברים שאני מדברת עליהם עם מישהו, אבל במימד הזה של הפורום אני חושבת שתבינו על מה אני מדברת ובטח יש עוד כמה בנות ששותפות לתחושות שלי).

 

[נרי כ]

לוקחת את תואר הגיבורה בשמחה, ושואלת

מה, באמת "המטופלות" ממשיכה ללוות גם אחר כך? סליחה על הנאיביות, אבל אני הייתי משוכנעת ש(כמו שאומרים על לידה), ברגע שזה נגמר זה נגמר. היתה איזה פעם אחת (אחת, אלק) שחשבתי שבטוח בטוח אני בהריון, וממש אני זוכרת איך הרגשתי שבכלל אין לי כבר קשר למה שהיה עד עכשיו, כאילו כל הכאב והצער והמתח נמחקו כלא היו. כשאני כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי ממש מטומטם, אבל אני ממש מחכה שהכל יימחק. לא ככה?

 

[רומי 007]

כנראה שזה תלוי באישיות

צר לי לומר, אצלי זה לא נמחק. אני מרגישה שזו החויה המכוננת שלי בחיים.

 

[נרי כ]

איך בדיוק?

אני מתארת לעצמי שהפנטזיה שהיא תמחק היא לא ריאלית, אבל עד עכשיו לא חשבתי על זה בכלל ככה. חשבתי שזה משהו שצריך לגמור איתו ודי. במה היא מכוננת? היא משפיעה על האמהות?

 

[רומי 007]

נרי

זו שאלה קשה שצריך להקדיש לה הרבה מחשבה. אני גם לא בטוחה שזה המקום לשאול ולהגות בה כי היא קצת שייכת לשטח של "אחרי טיפולים" אבל במילה אחת התשובה שלי היא שמה שעברתי 6 שנים תמימות ושכלל הרבה סבל נפשי וגופני לא נמחק ברגע אחד. הילד הבריא שנולד הוא פיצוי גדול אבל הוא לא מרפא לשנות הטיפולים. לצד מה שכתבתי שמגיע לי פרס ישראל נשארתי גם נכה בעיני עצמי (וגם בעיני הסביבה, אבל זה פחות חשוב לי). משפיע על האמהות? ימים יגידו.

 

[neta2]

רומי../images/Emo24.gif../images/Emo24.gifאני אתקשר בערב

 

[נרי כ]

אני מצטערת

כמה פעמים. גם שזו היתה כנראה שאלה אידיוטית, בטח אחרי כל כך הרבה שנים של טיפולים אצלך. מדי פעם האופטימיות והטיפשות משמשות אצלי בעירבוביה. וגם אני מצטערת שזה היה כל כך קשה, והשאיר את חותמו. ואני גם מצטערת, בצערי ובצערך, על תחושת המחלה או הנכות שמצטרפת לכל המאמץ המלחמתי הזה. וכנראה, אני לא רק מצטערת, אלא גם די מתכחשת.

 

[סוכריה על מקל]

גם אותי זה אף פעם לא עזב

וכנראה זה לא יעזוב. איפה זה בא לידי ביטוי?

בקנאה שמתנפלת עלי בכל פעם שאני רואה אשה בהריון (אפילו כשהסתובבתי עם תינוק קטן בעגלה - עצם הידיעה שזה אף פעם לא יהיה פשוט בשבילי כואבת).

בתחושות הפלא העצום שאופפות אותי בכל פעם שאני מביטה בילד שלי או חושבת עליו. בגאוה הגדולה שיש לי בו כהישג הכי גדול של חיי. יש שיגידו שזה מאפיין כל אמא אבל כשאני משווה לחברות שלא עברו טיפולים אני רואה את ההבדל.

הכאב והאכזבה בכל פעם שהמחזור מגיע. גם אם לא "תכננת" או עשית משהו אקטיבי כדי להיכנס להריון באותו חודש. כאילו כל חודש, בלי שתשימי אפילו לב, צומחת לה בשקט בשקט התקוה הקטנה הזו להריון ספונטני, שנושרת לה עם הרירית ומשאירה אותך מבואסת. יש לי עוד, אבל אלה הכי בולטים.

 

[einav8]

גם אני ....

הבעל המקסים שלי שהראה לי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי - בטוב וברע, מפרגן ואוהב.

היצירתיות - בשנה האחרונה למדתי כל כך הרבה דברים בתחום האומנות שאני כל כך אוהבת, שאין סיכוי שהייתי מספיקה עם ילד.

כמו רבות כאן - שהעבודה היא בסדר עדיפות נמוך, ומי בכלל צריך קריירה.

סוף סוף אני מרשה לעצמי לבכות.

והכי הכי חשוב הכרתי בנות מקסימות ונפלאות,שאין סיכוי שהייתי מכירה אחרת.

 

[טלי אבג]

אהבתי.......

נרי כבר פעם שניה שאני תופסת אותך ככה, עם המחשבות האופטימיות שלך. בפעם הקודמת דיברת על לנתב רגשות והסכמתי והיום זה - לראות גם את המעלות בכל הסיפור המתיש הזה. מאתמול בבוקר אני כל הזמן חושבת על זה. שמתי דף מרובע קטן על יד השולחן ומדי פעם כתבתי הערה. אני חושבת שבזכות ההסתכלות החיובית הזאת עברתי את השלילי של אתמול בקלות רבה יותר. טוב, ולענינינו.

התבגרתי רגשית--- הדוגמא הכי בולטת זה בקשר שלי עם אמא שלי. עד שהתחלתי את הטיפולים הייתי מאוד תלויה באמא שלי, אני לא מתכוונת מבחינה מעשית אלא דווקא מבחינה רגשית. להסתדר בחיים תמיד הסתדרתי לבד. אבל באיזשהו מקום בדברים הקשים יותר רגשית הייתי תלויה בה. כשהתלבטנו לאיזה מומחה פוריות ללכת- התיעצתי עם אמא שלי ופתאום ראיתי שהיא לא כל כך יכולה לעזור לי. היא לא מספיק בעניינים וזהו, אני צריכה להסתדר. אז ביררתי (וזה היה עוד לפני שהכרתי את הפורום המקסים הזה), שוטטתי מלא באינטרנט וככה התמודדנו. היום כשאמא שלי שואלת מה נשמע? אני אומרת מצוין, אמנם אני מספרת על הטיפולים אבל תמיד אני דואגת להעביר את המסר בצורה הכי אופטימית. אפילו כשבא לי לבכות. אחרת אני יודעת שהיא תצטרף אלי בבכי. בעבר אמא שלי היתה כותל הדמעות והיא תמיד היתה מעודדת וזה היה עוזר. היום אני יודעת שלא תמיד היא יכולה לעזור, יש דברים שבהם היא גם חלשה. ואני צריכה להיות החזקה. אני לא יודעת אם זה דוקא דבר טוב- אבל זה בהחלט דבר שהייתי צריכה ללמוד פעם. ובזכות הטיפולים למדתי את זה.

הפורום המקסים הזה--- בתור אחת שהקשר שלי עם החברות תמיד היה בצד התומך. תמיד השתדלתי להסתיר את החולשות. גם היום קשה לי לדבר עם החברות (אפילו שהם מקסימות) על הטיפולים. מפחדת שתמיד גם כשאני ישכח הם לא, ותמיד אני ישאר המסכנה. ואז גיליתי אותכם- וכאן תמיד אפשר לבכות, לרטון וגם לשמוח והעיקר להגיד מה שבאמת חושבים. אז זה באמת ההזדמנות להגיד לכם תודה. על כל התמיכה והעזרה. ולך נועם יקירתנו בראש. תמיד דואגת ורגישה ולא שוכחת אף אחד. מעריצה אותך!!!!!!!!!

והדבר החשוב ביותר מבחינתי- והטוב ביותר שקרה לי- אני בטוחה במאת האחוזים שאני יהיה אמא יותר טובה מאשר אם הייתי נכנסת להריון מ"פו". ה"לחכות" נותן את הפורפורציות הנכונות. הילדים שלנו יהיה מאושרים יותר, יהיה להם הורים עם רמת סבלנות גבוהה יותר. וכן- אולי פעם אני יגיד שהתקופה הזאת היתה שווה. רק שלוש אבל הם יצאו ארוכים אז אני מפסיקה למרות שאי בטוחה שיש עוד דברים.

 

[אפרסקה]

לקח לי קצת זמן אבל בכל זאת ../images/Emo41.gif

מכיוון שאני קצת בלחץ וטיפה בדאון (איזה כיף שאפשר להאשים את ההורמונים...), לקח לי קצת זמן להגיב. אבל בבסיסי אני טיפוס אופטימי, ואני מנסה לחזור לכך. אז הנה נקודות האור שלי.

מאז ומתמיד אני טיפוס לחוץ ועכשיו אפילו יותר... אבל אני חושבת שלמדתי להתייחס יותר בסלחנות ללחץ שלי. אני עדיין שונאת את זה , אבל מילים כמו "עזרה נפשית", "עובדת סוציאלית" ו"רפואה אלטרנטיבית" בהקשר ללחץ כבר לא נראות לי כמו משהו שיש להתבייש בו.

הבית מבולגן, הכביסה לא מקופלת אבל זה טיפה פחות מזיז לי... משתדלת לקחת דברים יותר בקלות. לא תמיד זה מצליח, אבל אין ספק שזה יותר טוב מפעם.

גילוי שהיה לי לאחרונה: אני לא כזו פחדנית כמו שחשבתי!

גיליתי שאני מסוגלת להזריק לעצמי. גיליתי שאני מסוגלת שידקרו אותי עשר פעמים בכל בדיקת דם בלי להרים ידיים. וזה נותן לי תקווה שאולי יהיה לי אפילו אומץ לעשות צילום רחם

גיליתי שאני באמת ובתמים רוצה ומוכנה להיות אמא. כשהתחלנו לנסות להרות ידעתי שאני רוצה, אבל מפעם לפעם הרעיון היה מבהיל אותי עד מוות ולא הבנתי איך בכלל אני מתיימרת להיות אחראית לחייו של אדם אחר. ככל שאנו מתקדמים בטיפולים אני מבינה שאני אכן מוכנה ורוצה. ולא שאין לי היסוסים ולא שאין לי התלבטויות. אבל אני מנסה לקבל אותם כחלק מתהליכים נפשיים ולא להיבהל מהם. ולדעת שגם בהריון המיוחל בטח יהיו לי רגעי מצוקה כאלה...

נדוש נדוש אבל אין מה לעשות, חייבת לציין את הקשר עם בן הזוג. לא שהכל נהיה נפלא ומדהים, הרי אנחנו רק בני אדם. אבל אני רואה שבטוב וברע, אנחנו שילוב מנצח. גם כשלפעמים בא לנו להרוג אחד את השני... בסופו של יום, אין מישהו אחר שאני רוצה חוץ ממנו

 

[אפרסקה]

מפלצת ההודעות בלעה את התוספת

הפורום הזה לימד אותי שיש דבר כזה חברות אמיתית, גם בין אנשים לכאורה זרים, ושיש בי היכולת להגיע לפתיחות ואהבה עמוקה לבנות אותן הכרתי פה. ולמדתי שיש אנשים שיעשו הכל למען האחר, רק בגלל שהם רוצים לעזור, ללא בקשת תמורה. וזה דבר שמאוד שמחתי לגלות. תודה, בנות

 

[debrave]

../images/Emo72.gif../images/Emo48.gifגם אני רוצה

אפילו שאני חודש אחרי גרידה ולא ממש מרגישה נפלא.. זה תרגיל טוב... כל הכבוד. * למדתי להקשיב לבנזוגי. ואפילו לגלות שהוא די חכם ונבון * התפטרתי מהעבודה הסופר מלחיצה שלי והחלטתי להיות עצמאית- אבל קודם כל לנוח * נהייתי עמוקה יותר מבחינה רגשית- לפעמים בת 3000 לפעמים בת שנתיים... * הבנתי שסבלנות זו תכונה לא מובנת מאליה, שמאוד עוזרת בחיים * שלא הכל בשליטתי- ולכן לפעמים כדאי פשוט לשחרר "לזרום" ולהינות ממה שיש. כי בסך הכל יש גם המון ממה ליהנות. תודה על האפשרות שנתת לי לחשוב שיש גם טוב בטיפולים!

 

[אולה *]

לא בטוחה שאגיע ל-5 דברים, מנסה...

הזוגיות. גיליתי שאני נמצאת עם בן אדם הכי טוב והכי תומך בעולם. בכל התקופה הקשה תמיד לפחות אחד מאיתנו נשאר אופטימי.

נסיעות לחו"ל - טיילנו המון, אחרי כל שלילי (וגם הפסקות הריון) רציתי לארוז ולנסוע. ובאמת נסענו. זה עזר, זה שיחרר, זה היה נהדר.

הפורום. הכרתי אנשים טובים, הכרתי אנשים שאיתם יכולתי לדבר על הכאב שלי, ולאו דווקא. יש לי חברים אמיתים שמצאתי כאן. גיליתי שאני יכולה לעזור ולתרום מהידע שלי. נהניתי מזה.

שירז. ילדתי האהובה והמקסימה והנהדרת (ועוד הרבה ה-...). הפורום "דחף" אותי לאימוץ, ואני כבר לא יודעת איך נראו החיים שלי לפניה.