פיניטו../images/Emo58.gif
סוף סוף. מזל שהמשכתי את הסיפור ולא התעקשתי להפסיק אותו בפרק המזוויע בתולדות הספר. אני לא בטוחה שהבנתי הכל, אני חייבת לקרוא את הספר שנית (פו, היתי בטוחה שאני לא אצליח להסתכל על הספרים יותר), אבל הנה התרשמות ראשונית: מבחינת כתיבה הספר פשוט מעולה. אחת הסיבות שאני אוהבת את הכתיבה של רולינג זו התחושה שהיא מאווירה לקוראים של קסם אמיתי, כל כך כייף לקרוא את הסדרה וכל ספר לחוד בגלל שהמילים סוחפות ומצליחות ממש לטמון את הקורא בעולם הזה שהיא יוצרת . מלבד ההנאה נטו, הספר הזה היה הכי מותח לדעתי. כשהתחלתי לקרוא אותו הרגשתי כאילו בלעתי חפיסה של כדורי אדרנלין. עד בערך עמוד 250 לא יכולתי להפסיק לקרוא ברצף, זה מוזר אבל במובן מסוים זה דומה לפגישה עם אדם שלא ראית הרבה זמן וחיכית לבאו, ודווקא בגלל זה היו המון ציפיות. בדיעבד, את רוב הדברים שקרו ידעתי שיקרו- מי זה ר.א.ב, סנייפ יתגלה בצד של המסדר, האהבה שלו ללילי, הפגישה עם המתים וכל מיני מיתות שרולינג כיוונה עליהן. אבל, למרות זאת, כל פעם שגילתי משהו חדש התרגשתי. אני חושבת שאחת הבעיות של רולינג זה חוסר יכולת לתאר מערכות יחסים בצורה מלאה. אבל , היא דווקא הפתיעה אותי בתיאור של לילי וסנייפ וזה הפתיע אותי שדווקא זה הפתיע אותי
. חשדתי בזה לפני הספר החמישי וגם אם סתם היו אומרים לי שז-ה הנקודת תורפה של סנייפ היתי מחרחרת ואומרת שזה לא תירוץ מספיק טוב. זה כן תירוץ טוב כי רולינג השכילה לתאר את זה בצורה אמציונלית ופגיעה, שמשאירה תחושה של יאוש. לרומן הבא בסיפור- רמוס\טונקס או במילים אחרות: פספוס גדול.
פרק ראשון: רמוס וטונקס התחתנו! אני צוהלת ומדמינת את עצמי רצה לחבק את החתן והכלה. רגע.. למה כל כך מהר להתחתן? או מי גאד! רמוס הכניס אותה להריון! כמה לא רוליניגי! *ממשיכה לקפצץ ולדמיין גורי זאב קטנים* במשך הקריאה היתי בטוחה שהגיע לעיני עותק פיראטי של פאפי שיפרית מתוסכלת אך שכותבת בצורה מדויקת כמו רולינג
. זה נשמע כמו רולינג אבל לא לגמרי נקרא כמו רולינג.. אוקי, חיכיתי בסבלנות לספר הזה כדי לקרוא על היחסים שלהם וגורנישט.. רמוס מגיב לטונקס כמו גפלטע פיש ששכב יותר מידי זמן במקרר. בקטע שמודי מת ציפתי שהוא יראה קצת חיבה, משהו, אפילו בתור אדם שחבר שלה ולא אהוב. רציתי לטלטל אותה ולהגיד- אני במקומך היתי מביאה לו כרגע סטירה רק כדי שיבין, יעשה פרצוף עצוב ויבוא לנחם אותך כדי לכפר. מה לעזזאל היא עשתה לדמות של טונקס? בספר החמישי קבלתי רושם שהיא עצמאית, דעתנית, שונה מסטרוטאיפ נשי. אבל הופ, היא התאהבה והתחילה להתנהג כמו צל של רמוס. אין שום אזכור לאופי שלה, במשך כל הספר היא מוזכרת רק עם רמוס. זה אכזב אותי כי רציתי שלפחות היא תתן לרמוס קצת נחת לפני שהוא מתפגר, וילד זה לא נחת בהכרח. השיחה עם הארי
, גרמה לי יותר לאהוב את הדמות של רמוס כי סוף סוף הוא באמת חשוף, ידעתי שיש לו בעיות ריגשיות אבל כייף גם לקרוא את זה
ולנהנן בסיפוק. ולכן המוות שלו היה לי כל כך קשה, יותר מכל מוות אחר נראה לי
. המוות שלו ושל טונקס ופרד וכל אחד שאהבתי בסדרה נכתבו בצורה כזו זניחה, שלא נותנת אפילו הזדמנות להפנים.. וזה עוד משהו שמפריע לי, כאילו רולינג מנסה להפטר מהסצנות האלו כמה שיותר מהר כך שהכל נותר מעומעם. ר.א.ב-
אההההההה. אני מקווה שיום יבוא ורולינג תוציא משהו על הבלקים. נוסף לי עוד דמות למעודפים. הניתוץ של הסטרוטאיפים היה מצוין. רק חבל שהיא השאירה את בליטרקס בתור הגמדת בית של וולדי ולא נתנה לה יותר רבגוניות. טריו סטאפ- היו קטעים שזה הזכיר לי טלנובלה אבל ס"כ הם חמודים יחד וההתבגרו יחד עם העלילה. סצנת סיום- הארי ישו
. דמבי לא רע
, אני יכולה להמשיך לאהוב את הסדרה בלי לעבור תהליך התפקחות כואב. השיחה עם וולדי היתה קצת כמו טיפ חוזר. הקטע עם הקונדאי רוחות ולילי סיפק אותי
, אני חושבת שאפילו היתה לי לחלוחית קטנה בעינים. יותר מכל כי הקטע ורולינג מרגיעים אחרי הפרק הקודם והאבל.. זה מצליח להמתיק את הטעם המר. למרות שזה נאיבי, היה לי חשוב להשאיר את הספר בתור אגדה אפלה אך קסומה וילדית וההתגלות של הרוחות היתה אישור למה שהארי גילה - שהמוות לא כל כך נורא. די מנחם. היתי מוותרת על הפרק הסופי, הוא היה חיבוקי מידי וגרם לי לגלגל עינים קלות מרוב רצון להראות שה-כ-ל טוב. הגעתי לספר עם הרגשה שזהו עכשיו אני נחה, קוראת ומגלה את כל הדברים. אבל עדיין היו דברים שחסרו לי והיתי מעונינת לדעת ולקרוא אליהם. כלומר זה נסגר ונגמר אבל לא לגמרי. אממ זהו לבנתים. אם אזכר במשהו אוסיף.
סוף סוף. מזל שהמשכתי את הסיפור ולא התעקשתי להפסיק אותו בפרק המזוויע בתולדות הספר. אני לא בטוחה שהבנתי הכל, אני חייבת לקרוא את הספר שנית (פו, היתי בטוחה שאני לא אצליח להסתכל על הספרים יותר), אבל הנה התרשמות ראשונית: מבחינת כתיבה הספר פשוט מעולה. אחת הסיבות שאני אוהבת את הכתיבה של רולינג זו התחושה שהיא מאווירה לקוראים של קסם אמיתי, כל כך כייף לקרוא את הסדרה וכל ספר לחוד בגלל שהמילים סוחפות ומצליחות ממש לטמון את הקורא בעולם הזה שהיא יוצרת . מלבד ההנאה נטו, הספר הזה היה הכי מותח לדעתי. כשהתחלתי לקרוא אותו הרגשתי כאילו בלעתי חפיסה של כדורי אדרנלין. עד בערך עמוד 250 לא יכולתי להפסיק לקרוא ברצף, זה מוזר אבל במובן מסוים זה דומה לפגישה עם אדם שלא ראית הרבה זמן וחיכית לבאו, ודווקא בגלל זה היו המון ציפיות. בדיעבד, את רוב הדברים שקרו ידעתי שיקרו- מי זה ר.א.ב, סנייפ יתגלה בצד של המסדר, האהבה שלו ללילי, הפגישה עם המתים וכל מיני מיתות שרולינג כיוונה עליהן. אבל, למרות זאת, כל פעם שגילתי משהו חדש התרגשתי. אני חושבת שאחת הבעיות של רולינג זה חוסר יכולת לתאר מערכות יחסים בצורה מלאה. אבל , היא דווקא הפתיעה אותי בתיאור של לילי וסנייפ וזה הפתיע אותי שדווקא זה הפתיע אותי