הסייח הרוקד
New member
פיג'מה../images/Emo168.gif
לא מספיק לדעתי ליצור את הגשר אל העבר, אלא שגם יש צורך להעניק לגשר הזה, חן, נעימות, טוהר, גאווה ואפילו קצת מוסיקה. השאלה '' לאן אני הולך? ? " תיהפך לשאלה של חגיגה אם תתלווה אליה השאלה " מאין באתי ??'. אני זוכר אצלנו בבית בעיראק , עיראק של ילדותי. היה חוק שקבע שכשאתה מגיע הביתה אתה חייב ללבוש פיג'מה. בביתך אתה חייב להיות נינוח ולשדר החוצה את הנינוחות שלך. אתה אמור להעניק תחושה טובה משוחררת וביתית לחברך כשיבואו לבקר אותך. אתה מכבד אותם עם הפשטות שלך. זה היה חייב להיות פיג'מת פסים עבור הגברים. אני זוכר יום אחד, מאותם ימים ראשונים שלי בארץ, כשעדיין מלאכת הישראליות הייתה זרה לי, אני זוכר את הריצה שלי לדלת בעקבות הנקישות החרישיות שהיו. מהעבר השני של הדלת הופיעה החיננית הצרפתייה שגרה מולנו, אותה חיננית שקיוויתי שאו שאני אפול בן זרועותיה או שהיא תיפול בין זרועותיי, אבל במקום זה היא שאלה בצרפתית בקול רועד ומרוחק אס יש לנו קרח, הבאתי לה את מבוקשה, וראיתי אותה מתרחקת במהירות, כאילו שרצתה למחוק אותי ולנקות את זיכרונה ממני, וכך היה בפעמים האחרות כשפגשתי אותה. עד שהסבירו לי, שזה לא מקובל ולא יפה פה בארץ להופיע בפני אורחים עם פיג'מה, ובטח לא ליד חינניות צרפתיות. וכך מאותו יום קברתי את המושג "פיג'מת פסים עיראקית". אבי לעומת זאת לא ויתר ל הפיג'מה . תמיר קיבל אורחים עם פיג'מת פסים, זה היה סימן ההיכר שלו, מעולם לא מצאתי אותו בבית עם מכנסיים או חולצה, תמיר פיג'מת פסים עיטרה את גופו וכך היה עד יומו האחרון. כפי שאתם רואים, עניין הפיג'מה היה עניין רציני. זאת הייתה יותר מאשר סתם פיג'מה שישנים אתה , זה היה עניין חברתי תרבותי ומסורתי. ומה עושים בחג. הרי חג זה חג, ואתה אמור להרגיש את החג כשאתה בביתך ע"י לבוש של חג, והרי לא יכולנו אנחנו העיראקים להמשיך ללבוש את אותה פיג'מת פסים גם בחג. ובכן, הייתה לי פיג'מה מיוחדת שבמיוחדת והייתה מיועדת אך ורק לחגים. פיג'מת משי לבנה, מבריקה כזאת, מסנוורת באור כזאת. פיג'מה עם הילה. קיבלת את אורחיך ביום חג כשאתה עטוף הילה. כולנו ידענו כי בבוא הפסח אנחנו נתעטף בלובן של פיג'מת החג. מיותר לציין אך נראינו כולנו מסביב לשולחן בליל הסדר. פשוט היינו כמו פנינים. היינו באמת משהו מיוחד באותו היום. נראינו ממש טהורים וקדושים. כשעלינו ארצה, היינו צריכים לצאת דרך צפון עיראק תחת המסווה של תיירים, ולכן היה עלינו לארוז מעט חפצים מחשש שהחיילים העיראקים יעשו חיפוש בתיקים שלנו באחד מנקודות הביקורת. אמא הקפידה לארוז את פיג'מת המשי הלבנה כמשהו שפשוט אי אפשר להתקיים בלעדיו. כחלק מהחיים עצמם. פשוט לא יכולת לעשות את החג בלי פיג'מת המשי הלבנה. מסביב לשולחן אתה חייב להיות קורן. דרך אגב, אילו החיילים העיראקים היו כן עושים חיפוש בתיקים שלנו, היו מתייחסים לפיג'מות האלה כאל משהו שגרתי ולא היו מבינים שבעצם אנחנו ממש בורחים ואנחנו לקחנו אתנו את ההילה של החג. קשה לי לקבוע במדויק לאן אני הולך ובאיזה אופן, אבל אני בהחלט יודע מאין באתי ואני מוקיר מאוד את אותם אירועים ואותם חפצים שאינם עוד. הזוהר והייחודיות של אותם ימים הם האש שבעזרתה אני מפלס את דרכי כיום.
לא מספיק לדעתי ליצור את הגשר אל העבר, אלא שגם יש צורך להעניק לגשר הזה, חן, נעימות, טוהר, גאווה ואפילו קצת מוסיקה. השאלה '' לאן אני הולך? ? " תיהפך לשאלה של חגיגה אם תתלווה אליה השאלה " מאין באתי ??'. אני זוכר אצלנו בבית בעיראק , עיראק של ילדותי. היה חוק שקבע שכשאתה מגיע הביתה אתה חייב ללבוש פיג'מה. בביתך אתה חייב להיות נינוח ולשדר החוצה את הנינוחות שלך. אתה אמור להעניק תחושה טובה משוחררת וביתית לחברך כשיבואו לבקר אותך. אתה מכבד אותם עם הפשטות שלך. זה היה חייב להיות פיג'מת פסים עבור הגברים. אני זוכר יום אחד, מאותם ימים ראשונים שלי בארץ, כשעדיין מלאכת הישראליות הייתה זרה לי, אני זוכר את הריצה שלי לדלת בעקבות הנקישות החרישיות שהיו. מהעבר השני של הדלת הופיעה החיננית הצרפתייה שגרה מולנו, אותה חיננית שקיוויתי שאו שאני אפול בן זרועותיה או שהיא תיפול בין זרועותיי, אבל במקום זה היא שאלה בצרפתית בקול רועד ומרוחק אס יש לנו קרח, הבאתי לה את מבוקשה, וראיתי אותה מתרחקת במהירות, כאילו שרצתה למחוק אותי ולנקות את זיכרונה ממני, וכך היה בפעמים האחרות כשפגשתי אותה. עד שהסבירו לי, שזה לא מקובל ולא יפה פה בארץ להופיע בפני אורחים עם פיג'מה, ובטח לא ליד חינניות צרפתיות. וכך מאותו יום קברתי את המושג "פיג'מת פסים עיראקית". אבי לעומת זאת לא ויתר ל הפיג'מה . תמיר קיבל אורחים עם פיג'מת פסים, זה היה סימן ההיכר שלו, מעולם לא מצאתי אותו בבית עם מכנסיים או חולצה, תמיר פיג'מת פסים עיטרה את גופו וכך היה עד יומו האחרון. כפי שאתם רואים, עניין הפיג'מה היה עניין רציני. זאת הייתה יותר מאשר סתם פיג'מה שישנים אתה , זה היה עניין חברתי תרבותי ומסורתי. ומה עושים בחג. הרי חג זה חג, ואתה אמור להרגיש את החג כשאתה בביתך ע"י לבוש של חג, והרי לא יכולנו אנחנו העיראקים להמשיך ללבוש את אותה פיג'מת פסים גם בחג. ובכן, הייתה לי פיג'מה מיוחדת שבמיוחדת והייתה מיועדת אך ורק לחגים. פיג'מת משי לבנה, מבריקה כזאת, מסנוורת באור כזאת. פיג'מה עם הילה. קיבלת את אורחיך ביום חג כשאתה עטוף הילה. כולנו ידענו כי בבוא הפסח אנחנו נתעטף בלובן של פיג'מת החג. מיותר לציין אך נראינו כולנו מסביב לשולחן בליל הסדר. פשוט היינו כמו פנינים. היינו באמת משהו מיוחד באותו היום. נראינו ממש טהורים וקדושים. כשעלינו ארצה, היינו צריכים לצאת דרך צפון עיראק תחת המסווה של תיירים, ולכן היה עלינו לארוז מעט חפצים מחשש שהחיילים העיראקים יעשו חיפוש בתיקים שלנו באחד מנקודות הביקורת. אמא הקפידה לארוז את פיג'מת המשי הלבנה כמשהו שפשוט אי אפשר להתקיים בלעדיו. כחלק מהחיים עצמם. פשוט לא יכולת לעשות את החג בלי פיג'מת המשי הלבנה. מסביב לשולחן אתה חייב להיות קורן. דרך אגב, אילו החיילים העיראקים היו כן עושים חיפוש בתיקים שלנו, היו מתייחסים לפיג'מות האלה כאל משהו שגרתי ולא היו מבינים שבעצם אנחנו ממש בורחים ואנחנו לקחנו אתנו את ההילה של החג. קשה לי לקבוע במדויק לאן אני הולך ובאיזה אופן, אבל אני בהחלט יודע מאין באתי ואני מוקיר מאוד את אותם אירועים ואותם חפצים שאינם עוד. הזוהר והייחודיות של אותם ימים הם האש שבעזרתה אני מפלס את דרכי כיום.
