עוד פרדוקס
בכל פעם שמתרחש באיזור הזה פיגוע - שוב חוזרת הנוסטלגיה אל ימים של פעם. הנה הוא מדבר עכשיו ברדיו, הדיווח השיגרתי של מנהל בית החולים הלל יפה על מיספר ההרוגים, הפצועים, ומה מצבם: דוקטור מאיר אורן - לשעבר מאיר מויסה - עד שהתחלף השלטון - היה מנכ"ל משרד הבריאות אצל השר אפריים סנה, הו, משפחת מויסה... המשפחה הרומנית הראשונה שהכרתי כילד, המילים הראשונות ברומנית שלמדתי מהם, צ´י פאצ´ה? בינה, אהה, גרו קומה אחת למטה, אבא שלו עבד בכיתן, אמא - תופרת, עבדה גם בבית, גם הסבתא גרה איתם, נו, לא רק סתם שכנים היינו - אלא חברים טובים, במשך שנים, גם באותה כיתה, כל הסודות, כל העניינים המשותפים לילדים ובכלל. פעם, זה היה בכיתה א´, ההורים שלו נסעו מחוץ לעיר, והוא נשאר אצלנו עד מאוחר בלילה, מחכה להוריו. אחותו הקטנה כבר נרדמה. כנראה שהוא חשש להישאר לבד, בלי אבא ואמא, אולי דאג, אולי לא הרגיש טוב... סירב לאכול, קם פתאום משולחן ארוחת הערב, התחיל לבכות, נכנס לחדר, ועד שאמא שלי הגיעה לראות על מה ולמה - הסתבר שהוא שילשל כהוגן - במכנסיים, כמובן, ועל כל המיטה שעליה התיישב. אני זוכר את התמונה הזו כאילו ארעה אתמול: אמא שלי מתרוצצת, מחפשת מהר מגבות, סמרטוטים, ניירות, לספוג את כל השליכטה - - - - - והוא, הילד - בוכה - - -ואמא שלי קוראת לו להיכנס לאמבטיה - - - והוא עדיין בוכה - - - וכנראה התבייש, ולא ידע איפה לשים את עצמו מרוב מבוכה - - - בקיצור: חתיכת סצינה שנמשכה עד מאוחר בלילה, כשהוריו הגיעו. וגם אז החדר נשאר הפוך עד הבוקר, אי אפשר היה לישון על המיטה, היה קשה להשתלט על החורבן, תרתי משמע. אז זהו. שוב פיגוע בחדרה - ושוב אתה טס לאחור לכיתה א´. משמרת שנייה. והלילה - כבר שישה הרוגים, ו- 27 פצועים. ככה הוא אמר. וכנראה יישאר איתם משמרת שלישית.