קשקושים!
"המקור לחשש"?? תעשי לי טובה! בחרדות בכלל לא חשוב המקור לחשש כי המקור לכל החרדות באשר הן הוא טבעי לגמרי. חרדה זו תגובה בילט אין לכל היצורים החיים, זו תגובה השרדותית במהותה. כולנו מתפקדים טוב יותר ברמת חרדה מוגברת רמת העוררות שלנו יותר גבוהה בכל המישורים: החושים שלנו חדים יותר, אנחנו מקבלים החלטות מהר יותר, אנחנו ערנים יותר לסביבה, לסכנות ולסיכונים וכד'... וכל זה למה? כי המוח פירש את מה שקורה מסביב ככה שהוא הזרים איזה פוש של אדרנלין לגוף. מתי שהמנגנון משתמש, המוח מלמד את עצמו בלופ להזרים אדרנלין ולהידרך לסכנה גם איפה שלא צריך. המקור לחשש הוא המוח. ולא צריך פסיכולוג שירד לעומקו של עניין כדי לדעת את העובדות הללו. "תהליך פסיכולוגי ממוקד כדי להתגבר"? יופי. שנדבר עכשיו על כלבים? על נשיכות? על למה ומדוע באופן ממוקד? זה עושה בדיוק את ההיפך!! כל הספרות המקצועית מוכיחה שטיפול פסיכולוגי - זה השיחתי - לא יעיל בחרדות. נקודה. את רוצה לשלוח מישהו לטיפול פסיכולוגי למרות שבכל מקום אפשרי כתוב שזה לא יעיל? בבקשה. לי זה נראה לא אחראי. חלק השלישי - שמדבר על חשיפה הדרגתית - זה כבר חלק מטיפול קוגניטיבי התנהגותי, אותו צריך לעשות עם מישהו שלמד ושיודע לעבוד עם חרדות בכלל ופוביות בפרט. לקחת את הבת המבועתת ללטף גורים ולחשוב שזה בסדר כי הכלבים הם אלה המאומנים לאינטראקציה אנושית? לדעתי זה חוסר אחריות (שלא לומר סיכון מקצועי לבעל הכלב). זה שהכלב חביב והמאמן יודע לעבוד איתו זה יופי טופי, אבל כדי לעבוד עם אדם חרד, צריך לדעת לעזור לו להיכנס לחרדה ללמד אותו טכניקות הרפייה תוך כדי ולפני, ללמד אותו איך לעבור את הגל החרדתי ולראות שלא מתים ממנו, והכי חשוב ללמד אותו לא לפחד מהחרדה עצמה. חשיפה היא חלק חשוב בתהליך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי וכל מטרתו היא ללמד את המוח להפסיק להפריש אדרנלין איפה שלא צריך. המוח לא אדיוט גמור. מתי שהוא הוא לומד ששוב ושוב ושוב הוא מציף סתם ומבזבז לעצמו אנרגיה. הבעייה היא שכדי שהוא יפסיק להציף סתם, צריך לתת לו להציף שוב ושוב ושוב - מה שעושה את הטיפול בכלל בכלל לא נעים למטופל - אבל הכרחי. מה שהרבה אנשים לא מבינים זה שבחרדה, זה כבר לא הכלב - זה הרעיון שקיים כלב, והרעיון הזה מספיק כדי להשאיר אנשים בבית כי הם לא רוצים לחוות את החרדה (ולא כי הם לא רוצים לפגוש את הכלב)... כי לחוות חרדה זה לא נעים. זה מרגיש כאילו הולכים לקבל התקף לב ולמות. הטיפול בחרדה הוא דווקא להיכנס בה ראש בראש, בחשיפה הדרגתית ובהצפות מבוקרות. את זה לא הייתי נותנת לאף מאמן לעשות - עם כל הכבוד שיש לי למאמנים. התמיכה התרופתית עליה דיברתי בהתחלת הפתיל היא כדי להוריד קצת קצת את רמות החרדה כדי שאפשר יהיה בכלל להתחיל להיכנס בה ראש בראש... כי זה מה-זה לא טיפול כיף! אבל לדאבוני זה הטיפול היחיד שעובד. את כמובן רשאית לא להסכים איתי, יש לך את המקרה הפרטי שלך בבית וניסיונך הוא דרך העיניים שלך. נסיוני הוא לא מהבית אלא מאנשים שמתמודדים עם כל מיני דברים, כולל חרדות. עם יד על הלב אני יכולה להגיד שמכל התופעות שהמוח האנושי מייצר, זו אחת הקשות שיש. לא הייתי מפקידה את הטיפול בה בידי מאמנים, פסיכולוגים ללא הכשרה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, או כל מיני מטפלים אלטרנטיביים. גם לא הייתי שוללת תמיכה תרופתית על הסף בלי לבדוק בכלל אם היא עוזרת ותומכת בטיפול. אבל זו אני.
