פחד מוות

[אור העצובה]

פחד מוות

אתמול החלטנו לטייל. שלא תהיה עוד שבת סתמית בבית. הדרמנו למרינה בהרצליה, אכלנו במסעדה תחת שמש חורפית. בעיקר- היינו יחד. בדרך חזרה בעלי התעקש שנקפוץ לראות חדר שינה ביריד רהיטים בקיבוץ אפק. למרות מחאות הילדים נסענו. רק שעם רישות הכבישים המדהים והחדש, ועם מורה הדרך האולטימטיבי הWAYZ מצאתי את עצמי/עצמנו במוצ"ש תחת גשם שוטף בשער בית העלמין כ 100 מטר מהקבר של אמא- טעות בהגדרה של "עין אפק" ו"קיבוץ אין אפק". משהו בי כמה לצאת מהאוטו ולרוץ לאמא. אבל שבת, חושך, גשם, וילד קטן שיושב מאחור ואני לא יכולה לעשות לו את זה. והוא אומר " אמא- זה בית קברות, לא?" והאחיות שלו שותקות ואח"כ כועסות על אבא שלהן- איך עשית לנו את זה? ונסענו משם. הלב שלי חדור סכינים. לא מעניין אותי לא חדר שינה לא כלום!!!!!!1 כלום!!!!!!!!!!! לא יכולה לישון בלילה עם המחשבה שאמא שם.. שלא אראה אותה יותר... ולמה לעזאזל הזמן לא מרפא? מה קורה לי נפשית... למה מעכלת רק ברובד חיצוני של אבחנה בין מציאות לדמיון אבל בפן הרגשי- המוח פשוט ממאן. סבתא שלי, אמא של אמא, אבדה את הבן האהוב שלה. הוא היה בן 55- היא בת 80. שאלתי אותה אז איך היא מתמודדת והיא ענתה לי- נכון שהבן של X הפרופסור בשליחות בחו"ל והיא לא רואה אותו שנים? אז אני מדמיינת שגם הוא בחו"ל. פשוט נסע. אני מרגישה שגם אצלי יש תחושה כזאת שאמא לא באמת מתה. היא במקום אחר. זה רק עניין של זמן... והמראה של הקבר עם השם שלה חקוק עליו מעורר כל פעם מחדש תימהון. למההההההההההההההה???????????????. סליחה על פרץ הרגשות

 

[ענבר לבקוביץ]

אור היקרה,

תודה שאת משתפת מעומק ליבך.
אל תתנצלי על רגשותייך, כי את אותנטית כל כך וזה המקום לבטא בכנות את עצמך.
מתחברת מאד לגעגוע העמוק שלך, לעיתים באמת קשה להאמין שהאהוב שאיבדנו לא ישוב.

ענבר

 

[אור העצובה]

לענבר

התגובה. תודה שאת כאן. אותנטית? כן. פשוט נואשת. תמיד ידעתי שזה אחד הסנריו (ים) המפחידים ביותר אבל לא תיארתי עד כמה.

שוב תודה לך.

 

[גינס וטריקו]

"מישהי" כתבה לי שזה המקום לפרוק

אז מחזירה לך

סבתך נשמעת אישה מדהימה והיכולת שלה לראות את המצב באור אחר "חיובי" יותר מדהים בעיני
מחזקת אותך בתקווה שהיום טוב יותר עבורך