פחדים

[מיכל של הכוכבים]

פחדים

היום יצאתי לטייל עם הילדים שלי ופגשנו בן של שכנים מהרחוב הסמוך. ילד בן 5 שעובר כימותרפיה. המראה של הילד האומלל עם הראש הקרח רודף אותי ולא נותן לי מנוח. מאז שאימי ז"ל נפטרה מסרטן לפני 20 שנה אני חיה בפחד מתמיד. פחד מרופאים ומחלות. כל דבר ולו גם הקטן ביותר גורם לי לפחד משתק. הפחד הזה גרם לי להיות אמא די הסטרית. מעניין אותי לדעת, יש מישהי בינכן שחווה את אותם הפחדים? שיהיה שבוע טוב.

 

[gitta]

הי מיכל היקרה

חוויתי את הפחדים האלו, ממש נפלתי לתהום הפחד, כשחליתי בפעם הראשונה. בפעם השנייה, כעבור תשע שנים, כבר לא פחדתי בכלל, הייתי כמעט אדישה, כי ראיתי שאפשר להתגבר על המחלה הזאת. למעשה, מבחינת הביו-אנרגיה, היא לא נחשבת למחלה כלל, אלא לתהליך, שאפשר לעצור (וגם להאיץ, לצערי) בדרכים שונות. אם יש לך קשר עם אימו של הילד, תציעי לה לשלוח לי אימייל, המופיע בכרטיס שלי. יום טוב, מגיטה.

 

[איחוד האחת]

בהחלט ../images/Emo70.gif

חוויתי פחדים נוראיים לגבי, לגבי ילדי ולגבי כל הקרובים והיקרים לי. במשך שנים רבות רק מלשמוע או לקרוא משהו הקשור למחלה זו (סרטן) הייתי נכנסת לחרדות ולילות רבים לא ישנתי מרוב דאגה ופחד כמובן שבאופן "מוזר" הייתי תמיד נתקלת "במקרה" בדברים הקשורים בכך ותמיד ניסיתי לדעת עוד ועוד על מחלה זו...אולי כי חשבתי שהידיעה מקלה על הפחדים. הפחד מלחוות שוב ולעבור שוב את הכאב היה חד ורב עוצמה. לאחר שינויים שעשיתי בחיי, החלטתי להתנדב לאחת ממחלקות האונקולוגיה באחד מבתי החולים, והסיפוק העז שנוצר בעקבות הנתינה וכל אותם רגשות שריפאתי בדרך זו, הם רק ערך מוסף עבורי. חשבתי שדווקא אני, כמי שחוותה את הדברים וכמעט כל חיי התעסקתי עם הנושא - מתוך כך שזה "חדר" לחיי - יכולה לבוא ממקום אחר ולהיות לעזר לאותםאלו העוברים את הקשיים והכאב העצום והנורא יום יום...הפחדים שככו וגם אם לא עברו לגמרי, הרי שאין מה להשוות. אגב, אין זה אומר שאיני בוכה או כואבת יותר כשאני רואה את הדברים - ואת ההתנדבות בחרתי לעשות במח' ילדים דווקא - אך התגובה כיום באה ממקום אחר ולא מתוך אותם פחדים שחוויתי בעקבות מות הורי שנפטרו שניהם מסרטן. לדעתי, כל מי שחווה מקרוב אוצר בתוכו פחדים ולכל אחד דרכווההתמודדות שלו, כמו בכל דבר אחר. מקווה עבורך שתמצא לך הדרך להתגבר על הפחדים שמניסיון יודעת שהם אכן משתקים.

 

[MIF2004]

הי מיכל

הזדהתי עם מה שכתבת על כך שאת חיה בפחד מתמיד, זו תחושה שגם קיימת אצלי, מאז ומתמיד, אבל דווקא יותר בהקשר של המוות מאשר של המחלה. אני פשוט פוחדת באופן תמידי למות, מפוחדת עד אימה מהמחשבה שיום יבוא ואני לא אהיה קיימת יותר, שהקיום שלי יפסיק, שאני לא ארגיש יותר כלום, שאני לא אהיה יותר, נקודה. כשהייתי יותר צעירה זה היה תוקף אותי פתאום בלילות, הפחד האיום הזה מהמוות, והייתי חייבת לקום להדליק את האור, ממש נכנסתי להיסטריה. היום זה עדיין תוקף אותי אבל קצת פחות. לגבי מה שכתבת על היותך אמא היסטרית, זה מזכיר לי את סבתא שלי (אמא שלי אמא שלי) שהיתה מספרת לי שכאשר היא גידלה את אמא שלי ואת יתר ילדיה היא ממש לא היתה אמא היסטרית, אבל מאז שאמא שלי נפטרה, היא הפכה מאוד היסטרית וכך היא היתה לאורך כל השנים שהיא סייעה בגידול שלנו. כנראה שזה משפיע ולא יעזור כלום, ואם רוצים לשנות צריך לעבוד על זה קשה, או לקבל את עצמך כמות שאת. בכל מקרה נשמע לי מזעזע לראות ילד חולה בסרטן, אני רק קוראת את מה שכתבת וזה עושה לי צמרמורת.... כל כך עצוב..

 

[חולפת2]

אוי,אוי,אוי,איזה נושא מעניין וכאוב

העלית! אז ככה: אומנם אמי לא היתה מאושפזת בבי"ח, ואין לי זכרונות ממנה בבית חולים,מכיוון שהיא מתה על שולחן הניתוחים.אבי הוא זה שהיה מאושפז בבי"ח בעקבות אותה תאונה,ומאז... במשך 30 שנה כל דבר,אבל כל דבר שקשור בבית חולים עושה לי לא רק רע,אלא ממש ממש לא טוב. אם זה הריח הזה הייחודי לבית חולים, או אפילו לשמוע את יללות האמבולנס הנוסע בכביש מעביר בי צמרמורת. אם אנחנו הולכים לבקר מישהו מאושפז,אני ממש אובססיבית כשמגיעים הביתה.מהר,מהר,להוריד בגדים,לשים בסל כביסה,חס וחלילה לשבת איתם על הספה,יש לי רתיעה איומה ורצינית מכל מה שקשור בבית חולים. הפחד שלי היה לפני הלידות של הילדים,מה שהטריד אותי יותר מכל- היה הקטע של האשפוז.רק המחשבה שאהיה מאושפזת לא נתנה לי מנוח.ולא משנה שאשפוז בעקבות לידה- הוא "בסדר" , קשור בשמחה,בדיוק ההפך ממוות- הבאת חיים חדשים.אבל זה הלחיץ אותי. "החויה המתקנת" הגיעה לפני כחצי שנה. חמי - שהוא אדם שאני מאוד אוהבת היה מועמד לניתוח מאוד שכיח ופשוט,ודקה לפני שהוא עלה על שולחן הניתוחים,גילו משהו חשוד בריאה. המשהו החשוד- התגלה כגידול בכלל לא תמים,ובכלל לא קטן. ופה התחילו אינספור בדיקות,וצילומים,ועוד בדיקות,ועוד ועוד. ואני,אני??? כן,אני! שבאתה תקופה לא עבדתי,קמתי והודעתי(אין לי מושג מאיפה שאבתי את הכוחות,זה דרש ממני תעצומות נפש שלא חשבתי שאני מסוגלת להן,כי הייתי עד אז מבועתת מכל מה שקשור בכך)שאני -שלא עובדת ויש לי את הזמן, אלווה את חמי לכל הבדיקות, ולכל מה שיידרש. וכך היה. כל מיני בדיקות,כל פעם להגיע לבית חולים,לראות אנשים במצבים לא קלים. אבל החיזוק פה היה הדדי.הוא- שהיה לצדו מישהו,ואני- שפתאום התגברתי על פחד ענקי. טוב,זה היה ארוך.....